על אי היכולת לומר לא | יואל בלום

שפיות זמנית | 26/9/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

״הכלא הגדול ביותר שאנשים חיים בו הוא הפחד מפני מה שאנשים אחרים חושבים״. (מקור לא ידוע)

״אף אחד לא יכול לבנות עבורך את הגשר שאתה, ורק אתה, מוכרח לחצות בו את נהר החיים. יכולים להיות שבילים, גשרים ודמויי- אלים רבים מספור שישמחו לשאת אותך לאורך הדרך; אבל רק תמורת המחיר של מישכון וויתור על עצמך. יש דרך אחת בעולם שאף אחד לא יכול ללכת בה מלבדך. לאן היא מובילה? אל תשאל, לך!״ (ניטשה)

אתחיל בסיפור. זה סיפור על אישה שהייתה אהובה על כל מי שהכירוה. אנשים אין ספור החמיאו בפניה ושיבחוה בפני אחרים שכזה בן אדם הם עוד לא פגשו. תמיד מקסימה, תמיד זמינה, תמיד עושה הכל כדי לעזור. האישה הזו הייתה עד כדי כך עוזרת ומתחשבת באחרים עד שגם בסופי השבוע, למשל כאשר הייתה שקועה בקריאת ספר, פעילות שפינתה לה זמן מבעוד מועד לאחר ביצוע אינספור מטלות והתחייבויות לאחרים במהלך השבוע, ויש להוסיף, פעילות אהובה ומזינה מאוד עבורה- ובכן, היא הייתה כה מתחשבת עד שגם במהלך פעילות זו, אם רק הייתה מקבלת sms, או שהייתה מבחינה במייל חדש שנתקבל ובו שאלה/ בקשה כלשהי, שעל פי כל קנה מידה היא לא בדחיפות מיידית- הייתה מניחה את הספר בצד וממהרת לענות לפונה כדי לא להשיב את פניו ריקם. האישה הזו גילתה חמלה כלפי כל העולם- מלבד חמלה כלפי עצמה. היא הייתה שומרת סף של רבים, במובן המיטיב של המילה, מלבד שומרת סף של עצמה. רק המחשבה שהיא תהיה לא מושלמת, שמישהו יכעס עליה, יתאכזב ממנה, לא יהיה מרוצה, לא יקבל את מבוקשו, או חלילה יפסיק לאהוב אותה- עוררה בה חרדה בלתי נסבלת. היא הייתה אומרת לעצמה בלא יודעין שאם מישהו כועס עליה או מאוכזב ממנה- זה אומר שהיא בן אדם לא מספיק טוב. שאם מישהו מבקש ממנה משהו, לא משנה מה ולא משנה מי ולא משנה מתי ואיפה- ואילו היא מעדיפה לקרוא ספר או לנמנם במזגן מתחת לפוך- זה אומר שמשהו בה פגום. שהיא אנוכית. שלא אכפת לה מאחרים. שהיא בן אדם רע. ואז חשה אשמה איומה ופגיעה כואבת בתפישתה העצמית. זאת ועוד, לצד ההיענות התמידית לאחרים, בסוף היום ובסופי השבוע חשה יותר ויותר כאבי גוף שונים, חולשה וטינה עצורה הולכת וגוברת הן כלפי עצמה- על כך שאינה מסוגלת לרצות את כולם כל הזמן, והן כלפי בני אדם אחרים- ששופעים מילים טובות כלפיה כאשר היא מממשת את ציפיותיהם אולם לא מסוגלים להבין שגם היא רק בן אדם, שזקוקה למנוחה, להזנה פנימית, להתכנסות והתרגעות, לטיפול בעצמה, או בקיצור- היא זקוקה גם לעצמה. קודם כל לעצמה. כדי שתהיה פנויה גם לאחרים ותעשה את מלאכתה בתשוקה, בנוכחות מלאה ובנתינה אמיתית. כי אילו ידעו זאת- היו מפסיקים להיות כל כך תובעניים ומצפים. וחשה מרירות כלפיהם. אולם היא לא ידעה את זה: שאת האישור הזה רק היא מסוגלת לתת לעצמה. וזה היה שיעור שאותו הייתה מוכרחה לעבור. זה סיפור על אישה שלא ידעה לומר לא לאחרים והמחירים ששילמה על כך. עד כאן הסיפור.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

לעיתים אני חושב שהמגמה החברתית- תרבותית בזמננו מעודדת אידיאליזציה (האדרה) רבתי של המילה "כן" ואילו המילה ״לא״ עוברת דוולואציה, קרי- פיחות ואף השחרה של נחיצותה. אני חושב למשל על המסרים הפרסומיים- שיווקיים המשודרים תדיר ואומרים לנו ״לומר כן לחיים״ (זה בא בדרך כלל עם סימן קריאה). ואני תוהה: ״כן״ לחיים של מי? ו"כן" לאילו חיים בדיוק? ומה המחיר של זה? כאשר אתה אומר "כן" אבל הגוף שלך יודע שלא, גם אם אין לו עדיין שפה שתוכל לנסח זאת. כי לפעמים ״כן״ לחיים של אחר, זה ״לא״ לחיים של עצמי. והאם מחבר הסלוגן הזה יודע באמת מהו ה״כן״ הנכון עבורך, ועד כמה המסר הסמוי הוא ש״לא״ לא בא בחשבון? ולפעמים קורה שאז האדם מתחיל לזהות את אותו ״כן״ חיצוני לו- כשלו. עד כדי כך זה עלול להטעות. ואז עלולה להיווצר חוויית ניכור פנימית ממשית עד שהאדם חש שהוא אמנם מתקיים, מתפקד, מחייך כשצריך, עושה הכל נכון, אומר כל הזמן ״כן לחיים״, מה שנקרא- ״העגלה נוסעת״, אבל משהו שהוא לא מבין את פשרו מתחולל בתוכו. יש איזה "לא" עמוק ומהותי שתובע להישמע. הוא מתחיל לחוש גולה בתוך חייו שלו. במצב הקיצוני, אדם כזה יחוש פער דרמטי בינו לבין חייו, בינו לבין עצמו. יש שכוחו לא יעמוד לו יותר והתוצאות תהיינה הרסניות. ויש כן. ואז הוא יוותר תלוי בחלל שטרם הכיר. זה עלול להיות מפחיד וכרוך בסדרת ״לא״ חדשה אבל בעיקר ב״כן״ מאוד גדול לעצמו. ולפיכך גם- "כן" הרבה יותר עמוק וכנה לאחרים. הוא שוכן כעת בתוך גופו וזה מרגיש בית הרבה יותר אינטימי. ובעיקר- שלו.

בהקשר לכך, קראתי כתבה נרחבת על אורח חיים בריא. כל החשודים הרגילים כמובן היו שם: פעילות גופנית, החשיבות של תזונה מאוזנת, הימנעות מעישון.. ושלל המלצות של ״מומחים״ לגבי דיאטות, תרגולי מדיטציה, תרגילי התעמלות שונים, ועוד. הכל טוב ויפה למעט הדבר העיקרי שנעדר: קודם כל, שגם כל הדברים המבורכים הללו יכולים להפוך להתמכרות. שהדבר העיקרי הוא לא מה אתה עושה אלא מערכת היחסים שיש לך עם הדבר (כל דבר). כל דבר יכול לשמש כברכה או כקללה. אבל הדבר החשוב מכל: שההשפעה של כל אותן פרקטיקות תהיה מוגבלת אם אתה לא פוגש ומתייחס לשורש העניין. שהוא: הכאב הרגשי שלך. במה אתה נוקט כדי לא לפגוש אותו? ממה אתה כל כך נמלט? מה בלתי נסבל עבורך? שלמשל גורם לך לפטם את עצמך בג׳אנק כדי לטשטש את הכאב וכדי שתוכל להימצא בחברת עצמך מבלי להתפרק? או לדחוק הצידה ברגל גסה את צרכיך רק כדי שהאחר יהיה שבע רצון? או למשל להחצין פסאדה של תחפושת מול העולם כי אתה לא מאמין שניתן לאהוב אותך כפי שאתה. ואתה אמנם מקבל הרבה לייקים אבל אתה מפסיד. אתה מפסיד כי המסר שאתה מפנים הוא שאם רק תעשה כך וכך- יאהבו אותך. שאתה יודע בדיוק איזו תחפושת לעטות על עצמך כדי לקבל אהבה. אבל בכך אתה מזיק לעצמך כי אתה מתרחק מעצמך. אתה נהיה עבד של ציפיות. וה״חיזוקים״ שאתה מקבל הם כוזבים לעיתים קרובות ורק מנכרים אותך מעצמך. הם כוזבים כי פעמים רבות העסקה היא כזו: תעשה מה שאני רוצה ואז אוהב אותך- גם אם זה בא על חשבון צרכיך ורווחתך העמוקה שלך. ואז אתה מפנים שאם תביא את עצמך ״באמת״ כפי שהנך- תפסיק לקבל אהבה. אתה צריך לשחק איזה משחק מכור. ואתה הרי זקוק לאהבה. אבל היי- אתה האדם שאתו אתה צריך לחיות. ומי שהכי זקוק לאהבתך הוא אתה עצמך. והנה הדבר החשוב: אם תתקרב לעצמך- אולי לא תוזמן לכל המסיבות אבל תקבל את המתנה הגדולה מכולן- יש לך את עצמך. וכל הפרקטיקות הללו מהכתבה לא יסייעו אם הן לא יתייחסו לנחיצות של- להתקרב אל עצמך. וזה כרוך גם ובעיקר בלפגוש את הפצעים של עצמך ולפתח חמלה כלפיהם ומערכת יחסים חומלת בינך לבין עצמך. זאת, במקום לגלות ״אלימות של שינוי התנהגותי״. כי הסימפטומים שלך הם לא אוייבים. הם מאלצים אותך להקשיב להם כי טמונה בהם אמת נפשית אישית. ועד שלא תקשיב להם (למשל דרך ניסיון אלים להיפטר מהם) הם לא יניחו לך, או שיניחו לך בערך לחמש דקות. אתה צריך להקשיב להם כדי שההווה והעתיד יפסיקו להיות העבדים של העבר.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

ואהבה? אהבה היא כאשר אני מסוגל להתבונן בך, להקשיב לך ולקיים אתך מערכת יחסים ללא כל הנטל שקיים באיך שאני חושב שעליך לחיות את חייך. בכך שהגשמת צרכיי לא באה על חשבון צרכיך העמוקים שלך. שהציפיות שלי ממך לא מתנגשות עם הווייתך העמוקה והעצמי האותנטי שלך. נאיבי? אידיאליסטי מדי? לא ריאלי? בסופו של דבר, האחריות היא עליך. ומה שתעשה עם חייך זה מה שיהיה.