לחזור בתשובה אל הרגע הזה | ד"ר מרים אבנרי-כהן
שפיות זמנית | 5/9/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
רגעי הפרידה מהשנה החולפת היו גדושי חשבון נפש. אפופת געגוע לתחושת 'כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ' שרחקה ממני. משתוקקת להיות ציפור, לרחף מעלה בכוח כנפיי: "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה". ברגע של שיחה עם מי שאמר והיה העולם, זעקתי אליו בשקט: 'מה אתה רוצה ממני עם כל העליות והירידות האלה? מאסתי ברצוא-ושוב, רוצה להתקיים בסימן-עליה, במעוף שקט ובטוח. 'וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי.'
יושבת עם ילדיי מול הים, נדהמת ונבהלת חליפות מן הגאות והשפל, שמכים בי כמראה של תהפוכות נפשי. לרגע הטבע מרגיע, ולרגע מכאיב כשהוא מזכיר לי אותי. מתחננת אל בוראי: 'תן לי תשובה, בדל-חוט, קצה של הבנה, מה אני עושה עם זה'. הוא תמיד נותן. לא תמיד אני קשובה, הפעם הייתי.
ואז יעלי בתי הקטנה אלי הגיעה במרוצה, בוכה מעומק הלב. מכה קטנה ברגל פרצה לה את סכר הדמעות. היא התמסרה כל כולה לכאב. לא רוצה ממני דבר, רק להיות לידי ולבכות בדבקות. מבלי שאפריע, אסיח את דעתה או אנחם כדי לעזור לה להימלט מהכאב. ואז כהרף-עין, זה נגמר. היא חזרה לים, בוטחת בעצמה, הכל היה כלא היה.
אני נפעמת ממנה, כמו תמיד. כל אחד צריך מורה רוחני בחיים, והיא אחת המורות הדגולות של חיי. בת ארבע וחצי, הילדה השישית במשפחה, מעבירה לי שיעורים אותנטיים ותכליתיים בני שלוש דקות. אני מתבוננת בה ובים, שמתמסרים לגאות ולשפל מבלי לפחד ולברוח. לא מתרוצצים במחשבות, לא מקשים שאלות, מחוברים לרגע הזה, שוקעים ומתרוממים בטבעיות.
נשאבת פתאום עשרים שנה אחורה, לסבא דב ע"ה שציטט את אמרתו של ר' משה לייב מססוב:
'שלושה דברים למדתי מתינוק: אינו יושב בטל לרגע, בבואו לבקש דבר מה, פורץ בבכי מעומק הלב. כשנמצא חפצו – הוא שמח ואין בו מרה שחורה'.
- פרסומת -
איפה התינוקת שהייתי? מתגעגעת אליה כל כך! הגמישות והקלות שבה הפעוט הבריא בנפשו יכול לנוע ממצב למצב: עצב ושמחה, כאב ועונג, רצון ותסכול, אהבה ושנאה. מה קרה לגמישות הילדית שלי, שהזרימה אותי בנוכחות מתמסרת בין גאות לשפל? מתי התחילו הפחד והשכל לנתק אותי מחיבור טבעי לכל רגע ורגע בחיי, באשר הוא שם?
פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית ממוצא אמריקאי, מתבוננת בספרה הנפלא 'בחזרה להווה' בחוויית הגאות והשפל בנפש:
"האנרגיה שלנו ושל היקום נמצאת בזרימה מתמדת, אך לנו אין הרבה סובלנות להפכפכות הבלתי צפויה הזאת, וגם יכולת מועטה לראות את עצמנו ואת העולם כמצב מרגש, נזיל, שהוא תמיד רענן וחדש....מקור אי-הנוחות שלנו הוא הגעגוע שאינו ניתן לסיפוק לוודאות ולביטחון, למשהו יציב להיאחז בו...לעולם איננו מתעודדים מהחוויה של שפל וגאות במצבי הרוח, בבריאות, במזג האוויר, באירועים חיצוניים – נעימים ולא נעימים- במלאותם. במקום זה אנחנו נשארים לכודים בדפוס צר, פחדני, של הימנעות מכל כאב וחיפוש מתמיד אחר נוחות..".
בהמשך הדברים היא כותבת כי אפשר ללמוד להירגע גם לנוכח השפל, בתנאי שלא ממהרים לברוח ממנו. עלינו לזהות אותו כחלק מהקרקע הבסיסית שלנו, מתוך מיקוד נעדר שיפוטיות ברגע הזה: "כשעוצרים, מאפשרים מרווח ונושמים עמוק...אנחנו יכולים לחוות רענון מיידי...להישען לתוך החוויה...פשוט להיות נוכחים כמה שניות, כמה דקות, כמה שעות, כל החיים, עם האנרגיות המשתנות שלנו ועם ההפכפכות הבלתי צפויה של החיים...".
מתבוננת ביעלי ורואה את עוצמות החיבור לקרקע החיים, ההתמסרות מבלי לחקור ולערבב מחשבות, דאגות או ציפיות. כמו שכתב פרשן התורה רבי אברהם אבן-עזרא: 'העבר- אין, העתיד- עדיין, ההווה- כהרף עין, דאגה-מניין?׳. כנראה היא למדה את זה כבר באוניברסיטה התוך-רחמית. מהרהרת עד כמה המזרח נושק למערב, כשנזכרת בהוראה שקראתי בשמו של הרבי מלובביץ': "...הקדישו עשר דקות מיומכם כדי לחזור למצב נפשי של ילד... קל לפטור את פשטותו של הילד ולראות בה חוסר ידע בלבד. אבל בפשטות שכזאת יש עוצמה, יושר פנימי וכנות שעשויים להתמעט בעודנו נחפזים לרכוש חוכמה... מדוע אנו זוכרים מה למדנו בגן הילדים, ומתקשים לזכור מה קראנו אתמול? הילד קולט את החוויה בצורה עמוקה יותר מאשר המבוגר... כאשר ילד מצוי בתוך הרגע, הוא שקוע כולו ברגע הזה. האדם המבוגר חושב מראש על ההשלכות... ילד יכול ללמוד אותנו איך להתרכז באמת, איך לקלוט את הרגע במלואו..."
"יעלי" אני מתבוננת בה, "למדי אותי עוד על החיים, עכשיו הזמן שלי לינוק ממך". אם אמשיך לעקוב אחריה, האם אצליח לחבור שוב לילדה שהייתי פעם? ואם לא, לכל הפחות אנסה לשלוף את הילדה הזו מתוכי בעת הצורך, כמו אותו הרב האנונימי בסיפור הבא:
פעם אחת הגיע חסיד אל הרבי שלו מאוחר בלילה. הרבי רצה לכבד את החסיד ביי"ש, אך לא מצא יי"ש בביתו. כשרצה לשלוח שליח אל בית המרזח, לא מצא שליח. הוא אמר לחסיד: "המתן כאן, אלך אל החדר השני ואחפש נער שאוכל לשלוח." אז יצא הרבי מן החדר והלך בעצמו אל בית המרזח. כששב משם עם היי"ש, שאל אותו החסיד: "והיכן הנער שמעלת כבודו אמר שישלח?" השיב הרבי: "את הנער שהייתי אני בקטנותי טמנתי בתוך נפשי, ובעת הצורך אני מוציא אותו ומשתמש בו."
על מה אני חוזרת בתשובה בקיצה של שנה חולפת, ובראשיתה של שנה שטרם הייתה כמותה? אותם כנפי-יונה שליבי משתוקק אליהם נושאים אותי אל הילדה שחיה את הרגע הזה במלואו. מתמסרת באמונה ובבטחון לגאות ולשפל. שנזכה כולנו לשוב בתשובה אל עצמנו מתוך רחמים, ולזכות לשנה שבה נטעם מן המתיקות הילדית שבתוכנו.
