סוף העולם קורונה | ענת ברקאי

ענת ברקאי | 3/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

רגע אחד לפני סוף העולם מצווה אלוהים על נח לבנות תיבה גדולה - חלל מסתור שיצוף על פני ים של דמעות. רגע אחד עכשיו, ממש לפני הצונאמי, כשהמים נסוגים לאחור וחושפים את קרקעית חיינו, את החומר הסמוי והמוכחש של נפשינו, אנחנו מנסים בכל כוחינו לאגור מעט שהות לפני שנחשול הקורונה יכה בשיא עוצמתו בחוף המבטחים שלנו, בגופינו ובאויר ריאותינו. 

זה לא קל שלא להתפתות להכנס לרצועת הים שהתייבשה לפתע כדי לאסוף את שלל התגליות שהותירו המים הנסוגים. ימי שמש יפים, המיית פעוטות על נדנדות, ילדות חופרות בחול וערמות של חבר׳ה על הדשא. תמונת יום שמש אביבית פסטורלית. אך מספרי הנדבקים בשקט תופחים ועולים לידי גל צונאמי - לידי נחשול מוות ויראלי הולך ומתקרב. 

שם בקרקעית הים בין שלל מאובנים פנינים וחומרים אחרים נגלה עוגן ועליו תלויה שרשרת אנושית מסועפת.  

חוליות חוליות של התקשרויות, של הזדקקויות אנושיות למגע ואינטימיות. שרשרת כבדה ועמוקה טרנס אטלנטית, רב דורית שעשויה פסיפס של טבעות מהינקות ועד היום, הסבוכות זו בזו. ובאחת, כל זה מתבקש להיפרד להתנתק לקראת Social Distancing . 

בהוראת השעה נפרמות חוליות חוליות מתנתקות ומתפזרות ובסוף מתכנסות כל אחת לביתה פנימה. חוליה חוליה, טבעת טבעת, שוהה בתוך תיבה משלה עד שיתגלה עלה של זית, עד שאפשר יהיה לנדוד עוד ולא לחזור.  

ושם בתוך המשפחתיות הווירטואלית בארוחת שישי בזום, זורם כאב בלתי נמנע ופחד. 

וככה שני תהליכים מנוגדים של הדבקות והתנתקות מתחרים זה בזה לחיים ולמוות. מצד אחד הקורונה הולכת ומשתכפלת הולכת מדבקת ומתפשטת, כובשת את פני הגלובוס וחושפת את החיבור הגלובלי האנושי הבסיסי בין ההומו ספיינס סביב אפסיותם ואימתם. ומצד שני שרשראות אנושיות ממהרות להיפרם במהירות שיא, שמים נסגרים, בידודים ועוצרים. והשאלה היא מי ישיג את מי.

ובינתיים נדמה לי ששמעתי את הדי קולות השירה של משפחת נח. הרי בין האכלה אחת לשניה של זוגות החיות אני חושבת לעצמי, מה הם עשו בלי נטפליקס? אולי הם שרו. איזה שיר ניחם אותם, איחד אותם, רומם אותם כשהמבול נקש בחלון?

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

לאדם כמו לנוח יש יכולת סבל וכושר עמידה. כי למעשה שרשראות אנושיות אינן יכולות להיפרם סתם כך בגלל קורונה. המגע והתלות מדלגים בקלות את מחסום שני המטר. הצורך בקירבה מוצא דרכים לחיבורים ומימושים ואפילו הדרמות לא פוסקות ורק משתכפלות זמנית לCloud. ובתום המבול, חשבון הנפש וימי ההחלמה, גם התיבה שלנו תעגון ומה שיהיה הוא שהיה. ומי יודע, אולי מעבר לסוף העולם קורונה, הערכים יצמחו לעבר ארץ הוגנת שיוויונית ופוריה. ושם, יונה עם עלי זית תוכל לעוף חופשי בשמי הגלובוס צופה בהנאה על נוף אדמת ומרחבי ביתה.  

איור: גבי וכסלר