לקראת תהליכי הקבלה לMA

רונית קוריאל26/2/2011

עוד פוסטים. שלום רבקה,
האם פורסמו פוסטים נוספים בבלוג שלך?
תודה

ירון אבני6/2/2011

קבלה לתואר MA בפסיכולוגיה - בעיית הקריטריון והמנבא. אני מוצא קשר בין המצב הכאוטי שנקלעה אליו מועצת הפסיכולוגים לבין תהליכי הקבלה וההכשרה של הפסיכולוגים בארץ. מדובר בבעיה של מיצוב מקצועי.
חוסר בהירות וחוסר נפרדות בין תחום המחקר - אשר מתבצע באקדמיה לבין תחום העיסוק המקצועי - אשר אמור להיות תחת אחריות מקצועית של איגוד הפסיכולוגים ואינו חייב להתבצע בנוסף לדרישה לתואר מחקרי אלא במקביל, נובע (כפי שציין עמנואל ברמן בגיליון שיחות בעבר) מהתפתחות היסטורית לקויה כאשר תחום הטיפול הפסיכולוגי נוסף מעל לתחום המחקר ולא במקביל אליו כפי שקורה בדיסיפלינות אחרות.
כיוון שכך קיים בלבול בין הגדרת המנבא לקריטריון של מצוינות מחקרית אקדמאית לבין הגדרת המנבא לקריטריון של פסיכולוג. בוודאי שחוקר טוב יכול להיות גם פסיכולוג טוב, אבל ישנם פרמטרים חשובים יותר (בגרות נפשית, ניסיון חיים..) ואף משמעותיים הרבה יותר בתהליך ההחלטה אם לקבל אדם להכשרה של פסיכולוג, לעומת ההחלטה אם לקבלו להכשרה כחוקר.
מי שמצפה מצעירים בשנות העשרים להיות מסוגלים להתמודד עם המורכבות והכאב של חיי בן אנוש כמטפלים - התמודדות אשר נדרשת מפסיכולוג קליני - גורם עוול ונזק למקצוע ובמקרים רבים אף עוול ונזק למועמדים עצמם שאינם מודעים לאופי העבודה כמטפלים. לא ציוני התואר ובוודאי לא ציון המתא"ם יכולים להיות המנבא לקריטריון כזה.
עדיף היה לדרוש מסטודנטים לממן את ימי האבחון הנדרשים כדי לבחון יותר מועמדים מאשר לדרוש מסטודנטים להשקיע אלפי שקלים בקורס הכנה למתא"ם .

חיים פינקלמן3/4/2010

כל הכבוד. כקודמי כאן בדיון, אני חושב שיפה וחשוב שכמו רבקה, נציגים מ"הצד השני" ישתפו בחוויותיהם מתהליך המיון. אני רוצה להדגיש ולחדד את החשיבות הזאת: כדאי שהתהליך, שאנו, הסטודנטים שמגישים מועמדות,עוברים, יכלול גם החשפות לחוויותיהם ולקולותיהם של "שומרי הסף" של המקצוע. מעבר להקלה על ההתמודדות שלנו בתקופה זו (דיברו כאן על "יש רציונל ובן אדם מאחורי הקלעים")- יש כאן גם הזדמנויות לדו שיח מעניין בין ראשי המגמות והסטודנטים. הנושאים שעלו כאן בדיונים הם דוגמא לכך (מיקומו של "צוואר הבקבוק" של הכניסה למקצוע, אופי דמותם של אנשי המקצוע אשר מתעצב יחד עם מסלול הקבלה ועוד)

טל יצחקי2/2/2010

מדוע יש מבחן מתאם רק פעם בשנה?. אני מתחננת שתסבירי לי את ההגיון של קיום מבחן מתאם רק פעם בשנה ועוד באוקטובר - מועד בו כבר נסגרה ההרשמה לאוניברסיטה מה שמאלץ אותי להפסיד שנת לימוד?

דים סאם1/2/2010

אדווה - יפה אמרת. [ל"ת].

adva sharabi1/2/2010

הרהור פילוסופי- דמות הפסיכולוג הנשקפת ממבנה הלימודים ומתהליך המיון. אני מסכימה עם אופטימיסטית על כך שיש צורך בשינוי התואר הראשון.היה עדיף לו מסלול לתחומי הטיפול דמה יותר למסלול לרפואה. ראשית- כדי שיוציא מחלציו בסופו פסיכולוגים טובים ומנוסים יותר. אני מאמינה שמסלול כזה יוכל לאפשר יחס אישי, רצינות, התנסות והעמקה בלימוד החל מהשנים הראשונות לתואר. שנית- מפני שהוא יהיה הוגן יותר כלפי צעירים בתחילת הדרך. מסלול מקביל צריך להיות דומה יותר לנוכחי, עם אופציה למועמדים מצטיינים בולטים לעבור בשנה השלישית. כמובן שמדובר על שינוי רב מהנוכחי, אך אני סבורה שזהו הפתרון אשר ישים קץ לאי הודאות המתמשכת, ויימנע את המצב האבסורדי בו רבים מצעירי מדינתו מכלים את שנותיהם הטובות, זמנם וכספם, במסלול שוחק ששכרו אינו עומד לצידו (ולו רק בסוגיית ערך התואר הראשון).

למרות דעה זו, אתייחס לשתי הפנים הנשקפות ממסלול זה ומתהליך הקבלה -
בנסיעה ברכבי היום, שמעתי שורה בשיר פופ האומרת: " כל הצעדים הנכונים, בכל המקומות הנכונים". אני בטוחה שתיק מועמד מרשים הוא כזה הכולל ציונים מעולים, המלצות מהטובים ביותר והתנסות בעלת משמעות המקפלת בתוכה אינטרוספקציה והתפתחות אישית, כמעט כמו התפתחות הקפלים במח. תיק שכזה ידרוש מבעליו ראייה מרחבית, הבנה חברתית, יכולת תגובה מהירה, תכנון לטווח ארוך והוצאה לפועל, כל זאת- בתנאי לחץ. כלומר, מצטיירת תמונה של אדם- רציונאלי, החלטי, מחושב, זהיר, דייקני, פרפקציוניסט, ובמידת מה- רובוטי, אשר מיומו הראשון באוניברסיטה ראה את הנדרש וביצע. מדובר באנשים שאכן ניתן להצביע עליהם בסמסטר הראשון או השני (ואכן מרבית המתקבלים שהכרתי ענו לפרופיל). מאידך, לא פעם התגנבה ללבי תחושה של קרירות ויוהרה מאותם האנשים, לא פעם קיוויתי שכלפי מטופליהם הם יפגינו גם רגישות ואמפתיה.
כל אותן בקשות חורגות הרוצות לפלס את דרכן להיכל לימודי התואר השני מבקשות משהו אחר- שיתחשבו בתהליך ובדרך, שיטו אוזן לתעצומות הנפש השונות, שיאפשרו מרווח (פצפון) לטעות. הן לא מבקשות זאת "על חשבון" שאר המועמדים העומדים בקריטריונים- אלא הן מבקשות מתהליך המיון להיכנס לנעלי הפסיכולוג ומהפסיכולוגיה עצמה להיות קצת אחרת- צנועה רכה וחובקת.

התחושה שתהליך המיון נוטה לכיוון הפסיכולוג השכלתני. מדובר בתכונות ראויות והכרחיות לפסיכולוג, אך לא רק. אני בטוחה שיש מאמץ למצוא את "הטיפוס המשולב", אך לא בטוחה שהוא נגלה לעין בצורה הנוכחית.

הפוסט ביטא בעיניי בדיוק את הצד המזדהה והאנושי יותר, שאינו מתבטא בתהליך המיון, ועל כן שמחתי לקרוא אותו. האמת היא, שלא שיערתי שמדובר בפניות חריגות רבות. אני חושבת עדיין שראוי שיהיה מסלול כזה, בעל קריטריונים ברורים, שבמקרה של סיבות מוצדקות, יאפשר למספר בודדים להישמע בצורה מסודרת.


בהצלחה למעורבים- מכל הצדדים, בתקופה מורטת עצבים שזו.

אביגיל לב21/1/2010

תודה על השיתוף. רבקה שלום רב,
מקריאת הפוסט ומקריאת התגובות של קודמיי, נראה שהתהליך מצליח לשמור על מידה של אובייקטיביות בשלב הסינון היבש, אך יש עוד מקום לשיפור בשלב המיון האנושי. אני מכינה את עצמי נפשית (סיבוב ראשון), וסלחי לי על הישירות - לחטוף זאפטה. ראיתי רבים וטובים ממני מתפספסים. החוויה היא של חוסר וודאות עצום, והאם מילה אחת לא במקום תגרום לנשירתי מהתהליך? אחרי שנים של התכווננות והשקעה, זה לפעמים עומד ונופל על חודו של מראיין. אשמח אם תוכלי להרחיב על העומד בבסיס הריאיונות. כללי אתיקה, הנחיות למראיינים, ועל הניסיון לכוון את הריאיון להיות אובייקטיבי ולנטרל השפעות סובייקטיביות ולא ענייניות במהלכו (עייפות, מצב רוח, קאונטר טרנספרנס וכן הלאה).

תודה רבה, וישר כוח על היוזמה להסביר ולפזר במעט את מסך הערפל,
אביגיל.

גלן גולד19/1/2010

שלום,. אני חושב שכמועמדים זה עוזר לשמוע את השיקולים של מי שבצד השני, ואולי יכול לרכך את הפגיעה עבור מי שלא מזומן לראיון או לא מתקבל. אני מוכרח לומר שכמי שעובר את התהליך בפעם השנייה השנה, התחושה היא, הרבה פעמים, שהצד השני לא ממש מצליח לראות את המועמד. זה נכון שיש בעיה מהותית של עיצה נמוך וביקוש גבוה, וברור לי שבמסגרת זה המאמץ הוא לעשות את המיטב, ובכל זאת אני נתקלתי בראיונות שבעיני, ללא קשר לשאלה כמה אני הצלחתי בהם, התנהלו באופן בעייתי.
אחד הדברים הכי בעייתים להבנתי, ואני מאוד אשמח לגלות שאני טועה, הוא שנדמה שיש חוסר פיקוח על ראיונות הקבלה. אין סטנדרטיזציה, ובעצם כל מועמד מאוד תלוי במראיין הספציפי שלו, ובמידת הכימיה שלו איתו. בעיני, הראיון הוא סיטואציה של אבחון מול איש מקצוע, והמראיין צריך לזכור ולדעת שהוא בתפקיד בזמן הראיון. לדעתי, אחד הדברים החשובים הוא להקפיד על ניהול ראיון ענייני (כמו לא לשאול שאלות שלא נוגעות ישירות למה שרוצים לבחון במועמד), וגם על רגישות. בעיני לפחות, זה לא המקום להציע פרשנויות, לחוות דעה לגבי קשייו או הצלחותיו של המועמד, ולשתף את המועמד באבחנות שיש להם בנוגע אליו. כדאי לשקול היטב מה לומר, כמו בכל פגישת אבחון אחרת, כי להוציא מרואיין פגוע זה כמעט תמיד מיותר ולא הכרחי.
לבסוף, שלא יווצר רושם מוטעה, אני מוכרח לומר שנתקלתי בהרבה מראיינים רגישים וחביבים, ובכל זאת מפעם לפעם התחושה היא שזה שטח אפור מדי, וחסרים כללים ברורים לפיהם יש לנהוג.

תודה על ההזמנה להביע דעה!

סתיו רווה18/1/2010

היי רבקה. רציתי לומר שמאוד מרענן לקרוא קצת על מה קורה בצד השני של המתרס.
אני השנה מגישה מועמדות למספר מקומות ובהחלט יכולה להגיד שהתהליך מלא בשאלות, ספקות וחששות מעצם הקבלה עצמה ומהמסלול כולו (התחמחות, המשך תעסוקה).

מטבע הדברים מרביתנו אנשים חושבים, רפלקסיביים שמרבים לשאול את עצמם שאלות על למה ואיך החיים הובילו אותם לרצות לעסוק במקצוע בין אם בטיפול או בפרקטיקה של ייעוץ ומחקר- הרי אנו בעצם סקרנים על טיבנו עצמנו ולכן הפסיכולוגיה מספקת לנו עניין. אך מצד שני זה גם מה שהופך את התהליך הארוך ורב השלבים הזה למורכב כל כך.

אפילו רק הבירוקרטיה לכשעצמה מתישה וכוללת בין היתר "להתדפק על דלתותיהם" של מרצים, רכזים וכו' בכדי למסור להם טפסי המלצה למילוי, לכתוב קו"ח טובים, לשלוח גליונות מעודכנים וכל זה כפול חמש פעמים כיוון שרובנו מגישים מועמדות למספר מקומות בו זמנית...

התהליך הזה שדורש מידה רבה של חוסן לצד מידה רבה של אינטרוספקציה וגילוי עצמי (מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה? מדוע אני רוצה לעשות זאת? מה מניע אותי? מי אני? מהן נקודות המפנה של חיי?- ולא בהכרח בסדר הזה.. ) הוא תהליך ללא ספק קשה, ללא ספק שואב כוחות.

שוב, מודה לך על הכתיבה שבהחלט מחזקת את התחושה שמאחורי הקלעים יש רציונל ויש בני אדם, לצערי עדיין התהליך מורכב מדי לטעמי.

הטיעון של אופטי מיסטית נשמע הגיוני- מיון רב יותר בתחילת הדרך יכול להיות פתרון מעניין- הבעיה היא אולי בנושא הבשלות הרגשית- אולי תהיה בעיה לדעת מי יהיה בשל להיות פסיכולוג כבר בגיל 20 בתקופה שבה הרבה צעירים עוברים את תהליך ההתבגרות שלהם מאוחר יותר.

אופטי מיסטית18/1/2010

נחמד לשמוע קצת את הצד השני. ריבקה שלום,
כל הכבוד על הרמת הכפפה לתיאור הדברים מהצד השני.
כמי שהיתה מועמדת בשנה שעברה, אני סבורה שהסטודנט הממוצע מודע היטב לביקוש האדיר ולקושי הרב של המראינים לבחור בין מועמדים טובים רבים. התחושה שעלתה בי בתור לריאיונות ובריאיונות הקבוצתיים היתה כי יש המון מועמדים טובים ואיך בכלל מחליטים. הבעייה היא שהמציאות הזאת יוצרת תחושה של משהו שרירותי לחלוטין. באופן אישי עברתי את כל שלבי תהליכי המיון של שלושה מקומות, נדחיתי משניים והתקבלתי לשלישי. למרות התוצאה המוצלחת (מבחינתי ), תהליך המיון הותיר בי תחושה מרה כי בסופו של דבר הכל עניין של אקראיות גמורה. לאורך כל התהליך (מעבר לנתוני הסף), אין לסטודנט כל עוגנים אובייקטיבים לפיהם ניתן להעריך את סיכויי הקבלה. התוצאה היא חצי שנה מתישה נפשית המהווה את הפיסגה של שלוש שנות אי ודאות.
קיימים מקצועות רבים שסיכויי הקבלה אליהם נמוכים: רפואה, וטרינריה וכו'. אולם באותם תחומים הסינון נעשה בשלב מוקדם הרבה יותר. בפסיכולוגיה קיימת מציאות יחודית לפיה אדם נדרש להשקיע מאמצים רבים במשך שלוש שנים שלאורכן אין לו כל ודאות כי יום אחד יעשה "פסיכולוג". בנוסף לזאת המצב בשוק העבודה לפיו לבוגרי התואר הראשון מצפות מעט מאוד אלטרנטיבות הופך את המצב בפניו עומדים רוב המועמדים למעין מילכוד. הן המועמדים והן המראיינים לכודים במצב שנוצר.
לדעתי האישית הפיתרון אינו בפתיחת עוד מקומות ל-MA, אלא בשינוי מסלולי התואר הראשון- פתיחת מסלולים יחודיים אשר הסינון המשמעותי יעשה בקבלה אליהם, לצד הוספת מסלולים אשר יקנו לסטודנט הכשרה מעשית מסויימת ואפשריויות תעסוקתיות כבר בסיום התואר הראשון. רק צעדים כאלו ישנו את המצב הנוכחי ויקלו על הלחץ האדיר המופעל על הסטודנט לפסיכולוגיה בתהליך הקבלה וכן על יאושם של רבים וטובים הנאלצים להתמודד עם דחייה.