האם נבחר מטפלים לקליניקה על פי מבטם?
ארנון רולניק | 23/8/2018 | הרשמו כמנויים
השאלה שבכותרת היא שאלה היא אמיתית ודורשת מחשבה עד כמה המבט הנו מרכיב מרכזי בהצלחת טיפול.
הרוצים לבדוק יכולים לקרוא מודעה שפירסמתי בפסיכולוגיה עברית לפני מספר שנים ויש שם סימנים לאפיון המטפל הנדרש על פי הופעתו החיצונית.
ככה יפה ארנון. מה זה תחרות יופי?
אז לא ממש. הדגש אינו על הופעתם אלא על המבט שנשקף מעיניו או עיניה של המטפל/ת שעובד עימי. ובעצם לא רק מבטם אלא גם נימת קולם.
אני הולך הרבה לכנסים על מנת לפגוש את הפסיכולוג/ית המובילים ואף שלכאורה יכולתי להסתפק בלקרוא את הספר שלהם אני מרגיש צורך לפגוש את מבטו ולשמוע את קולה..
כך למשל כשפגשתי את לסלי גרינברג אבי גישת ה Emotion Focused Therapy מצאתי את עצמי כותב פחות על התאוריה ויותר על מבטו:
"אני מועסק בהבעה מיוחדת שהוא עוטה כעת שהוא מאזין למטופל: מצחו מתקמט כאילו בדאגה מסויימת וגם עיניו מתייצבות בעמדה מיוחדת "כאילו הוא מנסה להכנס עם עיניו לנפשו של הזולת ולהבין אותה משם"
כל זה הנו מבוא למפגש שעשיתי עם עובדת סוציאלית בשם דב(ורה) דנה. שממש לפני חודשים ספורים הוציאה ספר בשם The Polyvagal Theory in Therapy: Engaging the Rhythm of Regulation .
ספר זה יצא בהוצאת Norton Series on Interpersonal Neurobiology והוא מהווה המשך לתחום ה IPNB אותו אנו מפתחים לא מעט בקליניקה.
בטור זה ובמקומות אחרים נכתב על על סטיבן פורג'ס (Porges) ועל התאוריה הפוליווגלית שלו. היות והוא חוקר ואינו מטפל היה קושי להעביר לקליניקה את התאוריה שלו.
Dana Deb – מיישמת את התאוריה של פורג'ס לעולם הטיפול.
למזלנו קמה לו "מתורגמנית" שמפתחת דרך ליישם עקרונות של התאוריה של פורג'ס לתוך הטיפול.
דבורה דנה היא עובדת סוציאלית קלינית שעובדת לא מעט עם נפגעי טראומה ומלמדת אותם ויסות רגשי באמצעות שימוש במונחים מתחום התאוריה הפוליוגלית.
בספרה מצביעה דב דנה על שלבים בטיפול בהן אפשר ליישם את עקרונותיו של פורג'ס החל משלב הפסיכואדיוקיישן, המשך בתהליך בו המטופל מתבונן בקשר בין מצבו הרגשי לעוררות האוטונומית שלו וכלה בטכניקות שהיא מלמדת לוויסות רגשי.
הנה תרגום חלקי של פרק הסיום בספרה המסביר את יישום התאוריה לעבודה עם טראומה
התיידדות עם מערכת העצבים
"עבודה קלינית עם טראומה בגישה הפוליוואגאלית מתחילה בהתיידדות. מטופלים מרגישים לרוב כאילו הם במלחמה עם מערכת העצבים האוטונומית שלהם וחשים נבגדים על ידי דפוסי דיס רגולציה. מבט מעבר לאבחנה הקלינית מציע למטופלים לראות את ההתנהגויות והאמונות שלהם כתגובות אדפטיביות בשירות ההישרדות. בליבתה, גישה פוליוואגאלית עוזרת למטופלים לשחרר את המעמסה של הבושה שהם נושאים עימם.
התבוננות במצב
על פי שיטתה של דב דנה המטופלים מגלים את הדפוסים הייחודיים שמאפיינים את המערכת האישית שלהם. במקום תחושה שתמידית של "יותר מדי" (לדוג', תלותי, רגשני, הפכפך, חרד, לא יציב..), המטופלים יכולים להגדיר עצמם מחדש כבעלי מערכות מעקב פנימיות שרגישות לרמזים של סכנה. זיהוי, בהמשך לכך הם מזהים דרכים חדשות לוויסות ומתחילים לנהל טריגרים אוטונומיים במידת גמישות מסוימת.
טראומה מהזוית הפוליוגאלית
ההבטחה של התאוריה הפוליוואגאלית הינה לעזור למטופלים לנוע דרך היסטוריית הטראומה שלהם ואל תוך חיים שבהם הרווחה הנפשית קשורה בהבנת מערכת העצבים האוטונומית.
השאלה "מה מערכת העצבים האוטונומית צריכה ברגע זה בכדי לטפס במעלה הסולם לביטחון?" הינה השאלה שמכתיבה את עבודתנו.
כאשר המטופלים שלי מדברים על רגעי הבלגן המתמשכים שלהם, אני מזכירה להם שאנחנו יכולים להוסיף "עד כה" ולהזמין את המערכת האוטונומית להמשיך בדרכה אל עבר הוויסות. "אני לא יכולה למצוא בטחון בתוך קשר... עד כה. אני לא מצליחה לווסת עצמי בצורה טובה... עד כה. לא מצאתי מערכת יחסית בה יש וויסות משותף יציב.. עד כה". "עד כה" היא מילה ונטרו וואגאלית חזקה. היא מבשרת של שינוי.
ספר זה מציג דרכים רבות למפות, לנווט ולעצב את מערכת העצבים האוטונומית והוא גם מהווה הזמנה ליצירתיות. ברגע שהתאוריה הפוליוואגאלית משנה כיוונה מתפיסה קוגניטיבית להבנה מוכללת, האפשרויות להתערבות בקצב הוויסות הינן אינסופיות."
שאלות ששאלתי את Deb Dana
השאלה הראשונה ששאלתי את מחברת הספר קשורה לשנות הנסיון שלי בביופידבק. בתחום זה אנו מודדים כבר שנים הן את פעילות המערכת הסימפטטית והן את פעילות המערכת הפאראסימפטטית. יתרה מזו בביופידבק הקלאסי אנו מלמדים את מטופלינו בדיוק מה שדב דנה מציעה: לווסת את המערכת האוטונומית.
בארץ אנו מפתחים גם את הרעיון של שמוש במדדים הפיזיולוגים כדי ללמוד על השפעת האחר על מערכת העצבים של המטופל. כלומר הביופידבק הקלאסי עסק רק בדרך בה אדם משפיע על גופו, כעת אנו מציעים להשתמש במדדים כדי לראות את השפעת התערבויות שונות של המטפל על תגובותיו האוטונומיות של המטופל.
מוזר לכן שדב דנה לא הוסיפה לתאוריה של את המדדים הפסיכופיזיולוגים. – כמובן ששאלתי אותה על כך ותשובתה היתה פשוטה – "פשוט לא נכנסתי לשטח זה". שוב מתברר שבמקצוענו הנטייה לפיצול חזקה. ונראה שדב דנה היא קלינאית מחוננת אך חוששת משמוש במדדים פיזיולוגים הנראים אולי זרים לחוויה הטיפולית.
השאלה השנייה ששאלתי את דנה דב קשורה לטיפול מרחוק.
זהו אחד הכיוונים שהקליניקה שלנו חוקרת וניסיתי לבדוק מה עמדתה לגבי טיפולים בסקייפ או בזום.
פורג'ס, שנשען בחשיבתו על בולבי, נוטה להדגיש את חשיבות הקרבה proximity)) להערכתו כשאנו נמצאים בסיטואציה של קרבה אל אדם אחר, מערכת העצבים שלנו בודקת מייד האם ניתן להרגיש בטוח בקרבתו. יתרה מזו פורג'ס יטען כי מצבים אלו של קרבה פיזית בטיפול הם שיוצרים את תחושת הבטחון ואת היכולת של המטופל להיות מווסת על ידי המטפל.
והנה בא הטיפול מרחוק – ומעלה כאן סימני שאלה: מחד קיום המסך והמרחק הפיזי לכאורה מאפשר למטופל ידיעה שהאדם ממולו אינו מסוכן לו , מאידך ניתן לשאול האם הריחוק של הדמות האנושית מאפשר חווית בטחון
מעניין לראות שדבורה דנה כלל לא ראתה כאן מכשול. למרות ההנחה שאנו באים לעולם עם צורך לקלוט את פני האחר קולו ומגעו וזו הדרך בה אנו רוכשים בטחון.– קרבה זו כאמור אינה מתאפשרת בטיפול מרחוק . בכל זאת אומרת המחברת כי האפשרות לראות את פני המטפל בברור ובסוג של הגדלה מאפשר לקלוט עוד יותר את היחס של המטפל כפי שמובע בהבעות פניו
ואכן, המפגש שלי עימה. מאשר זאת. המפגש ממחיש את היכולת האנושית להסתנכרו, שני אנשים שלא הכירו אחד את השנייה. מצליחים ליצור קומוניקציה דרך המדיום האינטרנטי ומגיבים אחד לשנייה כאילו ישבנו זה עתה באותו חדר ונפגשנו פנים אל פנים.
