לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
19.5.2011: ריאליטי אוּבֶּר אַלֶס

19.5.2011: ריאליטי אוּבֶּר אַלֶס

שפיות זמנית | 19/5/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

לפני כחודש שודר מעין "מערכון" בתכנית "ארץ נהדרת" ובו מפיק תכניות ריאליטי מראיין מועמדים שונים להשתתפות בתכנית ריאליטי. שם התכנית - "המחנה"  - נחשף רק בהמשך. בראיונות הסינון המועמדים נשאלים מגוון שאלות בנוגע למוכנותם לבצע דברים שונים, כמו להיכנס להריון במהלך התכנית או להכות נשים זקנות (כן, וכן ). לקראת סוף המערכון נחשף כי "המחנה" הינו מחנה ריכוז, וניתן להשתתף בתכנית כיהודים או כגרמנים...האם בנקודה זו המועמדים הססו? ואם הססו - מה בכל זאת בחרו?

המערכון זכה לביקורת על ההכנסה של השואה לשעות צפיית השיא ועל הפגיעה ברגשות הציבור. זה מעורר את השאלה האם פגיעה זו הופכת את הקרנת הסאטירה לבלתי לגיטימית? על מה מותר ועל מה אסור לצחוק במרחב הציבורי? ובאופן נוסף שיכול להיות רלוונטי עבורנו, כאנשי ונשות מקצוע, האם גם בתוך טיפול יש "גבולות" להומור ולמה שאפשר לצחוק עליו? האם "השלישי" הציבורי נוכח בחדר ובאילו אופנים?

בקטע הסאטירה הומחשה בצורה חיה התשוקה של אנשים להשתתף בתכניות ריאליטי ולהתפרסם בכל מחיר. זה קשה לעיכול, ומרתיע. אבל אולי גם באופן כלשהו מתריע?

סקירה של הנושא ואת המערכונים עצמם ניתן למצוא בכתבה שהתפרסמה ב"עכבר העיר".


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הומור, תרבות ואמנות, ביקורת
מוטי סיון
מוטי סיון
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
אורן מי-רון
אורן מי-רון
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
אורי גל
אורי גל
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, נתניה והסביבה
אירית גלינה
אירית גלינה
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אשקלון והסביבה
ענת שפילברג
ענת שפילברג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
גל זלצמן
גל זלצמן
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה

עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורלי באר שגבאורלי באר שגב19/5/2011

מתחילת תוכניות הריאליטי. יש בי תחושה קשה של הניסויים של מילגרם. בי זה מעורר מחשבות, כמה זה חלק מהאופי של האדם, של כל חברה, להביא אנשים למצבים כאלה, בהם יש כאלה שמתבוננים, ויש כאלה שפועלים, כששני הצדדים עוברים חוויות מאד אינטנסיביות. כאשר יש מצבים שבהם היה צורך באישור, הוא נשלל, אבל הצורך של אנשים בדבר כזה גרם לעשות זאת בכל זאת. עדיין מפליא אותי איך למרות האינטנסיביות של החוויה אין עדיין שום התמוטטות נפשית שהגיעה לכדי דילמה ציבורית. אני חשבתי שזה יגיע כבר למצב כזה.