מטפחת אדומה | טל סער
טל סער | 2/4/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
שבוע שלם עבר מאז. שבעה ימים בהם לא ראיתי אותך ולאורך השבוע הזה נשבעתי לעצמי בשבועת זרת של ימין עם שמאל שביום חמישי; יום חמישי אעמוד עם הפנים בחלון הצמוד לדלת הקליניקה שלך ואנשום לעומק עד שהריאות יכאבו. הרגע שלי עם עצמי בו אני יודעת שאני שוב כאן. נכון שהבטחתי לעצמי לא לסמוך עליך ובכלל לא לחכות למפגש איתך שוב אלא לדחוק אותך למעמקי הראש ולסגור את המגירה. אבל ככה אני, עוצמת עיניים ונותנת לעצמי ליפול לידיים גדולות. לחמישים דקות. רק היום.
ואתה פתחת לי, ואני בכלל לא אמרתי שלום מרוב שהייתי עסוקה בלהתרכז בעצמי. שאלת אם אני רוצה לשתות והנהנתי, נעלמת ושבת עם כוס שקופה, חד פעמית. אני חושבת זה היה הסימן הראשון שלי לכך שאתה מטפל בקליניקה ולא בבית שלך. למי יש כוח לשטוף כלים. אז אמרתי תודה, ושלום. ככה אני, מתעוררת כשכולם כבר הלכו לישון.
התיישבת על הכורסא מולי, ואני שקעתי מולך בזו שלי. וחשבתי לעצמי שכל מה שרציתי לדבר עליו במהלך השבוע איתך בכלל לא קיים בי, ויש בי רק שתיקה. יוקדת ומוחלטת שאין עוד מלבדה ולו מילה אחת לרפואה. והצלחתי לומר לך שהלוואי ותהיה מחט שמחברת מהווריד שלי לווריד שלך, מומלץ לעורק הלב, ככה נסתנכרן על ההרס העצמי של השבוע ונעקוף את המילים. והרהרתי לי שאתה בטח מומחה בתמיסות מלח ושאם נסתכל יחד על חפיסת הטישו העייפה שאזלה אצלך מאז השבוע שעבר נבין שאתה ממש מוכשר. אז אתה מוציא גליל ואומר אם את צריכה עוד אז יש כאן. אבל אני בכלל לא בכיתי, ולא רציתי למלא שום אינפוזיה, רק קינחתי את האף בשקט וקיוויתי שהלב שלי יתפוצץ ואני אצרח ממש בקול ככה שנוזל המלח ימצא דרכו מהעיניים שלי אל הלב שלך. ככה אני, מעדיפה לתת לדמעות לדבר.
אני משערת שהדמעות נועדו לרכך את טריטורית קידוחי הנפט שנועדו לך ולי. אתה ואני פה בקליניקה משוקעים באסדת גז וטרם מבינים מי יהיה הניצוץ שיגרום לשריפה הגדולה. כי אני המטפחת האדומה, אתה השור. ואולי אני שניהם, או כלום.
