פסיכולוגים בקריאה לעצור את גירוש מבקשי המקלט וחסרי המעמד בישראל
כיכר העיר | 23/1/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
נוסח הקריאה המלא:
אנו, פסיכולוגיות ופסיכולוגים החתומים מטה, הפועלים מתוך מחויבות אתית ומקצועית לפעול ברגישות ובנחישות לזיהוי, להכרה ולטיפול במצוקות השונות בכלל האוכלוסיות, החברות והחתכים הסוציו-אקונומיים במדינת ישראל, קוראים לממשלת ישראל לעצור לאלתר את גירוש מבקשי המקלט, להכיר במצוקתם הממשית ולמצוא פתרון הומני שיבטא הכרה בזוועות שעברו ויאפשר שיקום נפשי, הן למבקשי המקלט והן לתושבי ישראל החיים לצדם בתחושה שנשכחו.
לצד עבודתנו הפסיכולוגית עם אוכלוסיות שונות ומגוונות בחברה הישראלית, חלקנו גם עובדים עם קהילת הפליטים – עם אלה מתוכם שנפשם הצליחה להביאם לבקש עזרה למצוקתם ואשר מספרים את סיפורם האישי המלמד על התופעה הרחבה ועל האופן שבו הזוועות אשר עברו מחוללים נזקים נפשיים נוראיים.
חלק גדול מאד ממבקשי המקלט חוו אירועים קשים וביניהם רדיפה במדינת המוצא תחת שלטון דכאני ורודני. באריתריאה, למשל, גיוס החובה לצבא, שמשמעותו שרות של עבודות כפייה לזמן בלתי מוגבל , הוא נקודה בזמן בה מתרסק האמון בישות השלטונית שאמורה להגן, ושלאורך שנים רבות נחוותה כמובילה את הזכות הלאומית לעצמאות ולהגדרה עצמית. סירוב לגיוס או ניסיון בריחה מאיימים במאסר בתנאים מזעזעים (לעתים עד מוות) או בהענשת בני המשפחה באופן שמתחזק חוויות אשמה. מרגע הבריחה ממדינת המוצא ניצבו מבקשי המקלט תחת שלל איומים: מעצר במדינות שכנות, כליאה, החזרה למדינת המוצא, חטיפה לעבדות וסחר בבני אדם של ארגוני פשע, חטיפה למחנות עינויים בסיני ועוד. כל אלה כללו עינויים פיסיים, נפשיים ומיניים. בכל אלה נשזרו גם אובדנים לא מעובדים: אובדן הקשר עם ילדים, הורים ובני משפחה אחרים, אובדן של מעמד, מקצוע, בית, תחושת שייכות, זהות ועוד. כך ניטלה תחושת השליטה שוב ושוב מידיהם והם הפכו שוב ושוב לכלי למימוש צרכיהם של אחרים.
לאירועים טראומטיים אלה מתווספים קשיי הגירה עמם יכולים להזדהות מרבית אזרחי מדינת ישראל: פערי תרבות ושפה וקשיי היטמעות, פערים בין דוריים ועוד.
הידע הפסיכולוגי שהצטבר לאורך שנים רבות מעיד על כך שמתקיים סיכוי אפסי להחלמה ולשיקום מטראומה מורכבת כל כך המתווספת לחוויה של פליטות וניכור, באם הסובלים ממנה לא זוכים להכרה ולהתייחסות הומנית לסבלם. לצערנו, המציאות במדינת ישראל כוללת אלפי בקשות מקלט שמוגשות אך לא נבדקות לאורך שנים ארוכות (דו"ח מ.מ.מ. של הכנסת, 2013). כך נותרים הניצולים חסרי מעמד ובעלי נגישות מוגבלת ביותר לשירותי רווחה ובריאות (מבקר המדינה, 2014). לחוסר המעמד השפעות נוספות על הנפש הפצועה, החל מהיעדר הכרה בסיסית באירועים הקשים ועד לזריית תחושת ניכור וזרות. מציאות כזו יכולה להיות מוגדרת כ"טראומה עיקשת" (זיו, 2012) שמשמעותה שפצעי העבר ממשיכים להיפתח ולדמם שוב ושוב בחברה שלנו.
אנו, פסיכולוגיות ופסיכולוגים, מרגישים מחויבים לזעוק את הדאגה שלנו כלפי אותם ניצולים, שגירושם לא רק יחשוף אותם לסכנות ממשיות ולסכנה לטראומטיזציה נוספת – אלא יעמיד אותם בסכנת מוות. לא רק זאת, אקט הגירוש יהדהד את הכישלון שלנו כחברה להכיר במצוקה ויצרף את החברה הישראלית למעגל הפגיעה באותם פליטים.
אנו, הפועלים בתוך עמנו, אל מול נפשה של החברה הישראלית על גווניה, מודאגים מהנזק שאקט הגירוש יחולל לנו כחברה – אשר פצעיה נצבעים בצבעים מפוצלים של שחור ולבן, של רעים וטובים, שבה האימה מהזר נחווית כאיום ממשי לקיומה.
אנחנו קוראים לממשלת ישראל לקחת אחריות על פניה של החברה כולה במדינת ישראל, ולחזור בה לאלתר מהחלטתה להרחיק ממנה את הניצולים היושבים בקרבה, לתת לה הזדמנות להוכיח לעצמה שעדיין קיימות בתוכה תעצומות נפש שיאפשרו לה להוות מודל לחיקוי לשאר עמי העולם, ושיאפשרו לה שיקום, החלמה, ואיחוי במקום פירוד, שנאה ופיצול.
