מחשבות על "פתח גדול מלמטה"
ארנון רולניק | 4/1/2018 | הרשמו כמנויים
לספרה של הפסיכולוגית אסתר פלד "פתח גדול מלמטה" הגעתי במקרה כשנתקלתי בשמו הפרובוקטיבי במנוי הספרים המוקראים שלי.
יובהר מיד, איני מכיר את אסתר, אבל ספרה הצליח לסקרן אותי, לגעת בחלקים של נפשי, לרגע יכולתי להרגיש מבין או מובן, ועם זאת הוא גם הצליח לצער אותי, כמעט להרגיז אותי. יש לי רצון למחות כמעט לזעוק, שזה לא מוכרח להיות ככה.
עוד הבהרה לקוראים הסקרנים: הפתח הגדול מלמטה מתייחס כביכול לחצאית הנשית שאסתר קוראת עליה תגר ואולי לא רק?
כותבת הספר היא פסיכולוגית וד"ר לפילוסופיה. את עבודת הדוקטורט שלה עשתה בנושא פסיכולוגיה ובודהיזם, אך בספר הפרוזה החדש שהוציאה, המועמד לפרס ספיר, היא כותבת באופן חד, נוקב ומרענן על יחסים בין גברים לנשים מנקודת מבטה של אישה.
שמעתי את ספרה של אסתר וגם קראתי בו . יכולתה המילולית של אסתר מרשימה והמילים קשות קשות מאוד. השמיעה מוסיפה עוד פן. אסתר מקריאה אותו בקולה היא. דבר זה מאפשר עוד יותר להביע את ההתבוננות הצינית, כמעט מרוחקת מכל שמץ סנטימנטליות . אסתר מקריאה את זו שכותבת את ספרה בטון מלגלג מרוחק כמעט לא אישי. כאילו שאין בה חמלה על הכותבת וגם אולי על בני האנוש סביבה.
החיבור הראשון שלי לדבריה של אסתר היה סביב כתיבתה הנוגעת על בדידות. הבדידות היא נושא שאנחנו מועסקים בו הרבה בקליניקה. החל בטיפולים והמשך בהחלטתנו לפתוח קבוצה טיפולית שמטרתה התמודדות משותפת עם החוויה הכל כך בסיסית הזו בחיים של כולנו.
אסתר מיטיבה לתאר את הפנטזיה עתיקת הימים שזוגיות היא הפתרון לבדידות:
"פעם בלילות הכי קשים, הייתי חושבת על זה שבעצם כולם בודדים. הייתי מעלה על דעתי זוגות של אנשים שאני מכירה, וחושבת על זה שהם בודדים אף שהם זוג. הייתי עושה זאת כדי להפיג קצת את הרגשת הבדידות שלי, שהיה לה קשר לזה שלא הייתי זוג. פעם זה היה עוזר קצת. העניין הוא שזה הפסיק לעזור. המחשבה נשארה אותה מחשבה. אבל כבר לא היה בה שום דבר מנחם. להפך, היא היתה מייאשת.
היא הייתה מייאשת, כי אם אתה בודד ואתה בדיכאון, אתה יכול לחשוב שפעם אולי תהיה בזוג, ואז לא תהיה בדיכאון. אבל אם גם האשליה הזאת מתפוגגת, מה נשאר?"
קורא הספר מבין שהכותבת, או דמות אחרת, חוותה זוגיות והתלבטה אם להמשיך אותה. נראה גם שחוותה דכאון עם התפרקות הזוגיות:
"עד לפני זמן-מה חייתי עם מישהו. חייתי עם מישהו בדיוק בגלל המחשבה הזאת – שבזוג קל יותר להתעלם מהדיכאון. הבעיה היתה שכשחזרנו לחיות יחד גיליתי שוב שזה לא עומד כנגד הדיכאון. חזרנו להיות יחד ואז, אחרי כמה זמן, התברר לי שהוא בכלל לא מעוניין לעזור לי במלחמתי בדיכאון, אלא מעדיף להסתגר בתוך הדיכאון שלו."
ריטה ובוב רזניק, מטפלי גשטלט העוסקים בזוגיות סבורים שהבעיה שלנו כמטפלים איננה דווקא בסיוע לזוגות שמתגרשים אלא לזוגות שנשארים בקשר זוגי תקוע ללא תנועה, ללא שינוי.
בואו תראו איך אסתר כותבת על זה:
".....וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאוד עצוב. את רואה אותם בטיילת מול הים, מטיילים יחד בשבת אחרי הצהריים. רואה אותם בנמל התעופה, נוסעים יחד לארצות אחרות, לראות עולם כמו שאומרים. ישנים יחד באותה מיטה, את מבינה, או לעתים במקביל. ."
על תיאור הגברים בספר
לא מעט גברים מתוארים בספר, אני התבלבלתי מי הוא מי. אף אחד מהם לא יוצא טוב לתחושתי תחת עיניה של אסתר. חלקם מתואר באופן ציני משהו: היא לא יכולה לסבול "את ההבעה המטומטמת" שמופיעה על פניהם כשהם עומדים להיכנס עמה למיטה ואת המבט המטופש, כדבריה, כשהוא מתפשט כדי לשכב עימה,
אסתר מתארת כך:
"והוא עומד שם גבר יפה יותר או פחות ובכל מקרה חשוף, למרגלות מיטתך, מתכוף ופושט מכנסיים, כמה מטופש הוא נראה. ולא פחות מזה הבעת הפנים שלו בשעה שהוא מתיר את כפתורי חולצתו, צוואר שלוח קדימה ומעליו הבעה אטומה..."
על זרות כמרכיב במיניות
אסתר אינה מייפה דברים ומתארת את התשוקה וגם החייתיות שיש במעשה המיני. היא מדגישה גם את הזרות שיש בו. במובן זה היא לא רחוקה מאסתר אחרת, אסתר פרל, שמציעה לעיתים להסתכל על בן הזוג במבט שונה. כאילו להפוך את המוכר לזר. להפחית קצת את הפמיליאריות ולהרשות לזרות להיכנס למיטה:
כך אומרת אסתר פלד:
"אבל בכל מקרה זה שני זרים שנפגשים וממשיכים להיות זרים. בעיקר כשעושים את זה, אז הזרות היא בשיאה, לא משנה כמה את מכירה את האיש, או הוא את האישה. פתאום הריח, הנוזלים, הריריות של אברי החישה. אתה חי עם זה ולא כל כך שם לב לזה רוב הזמן"
אבל זרות זו שהיא אולי אפשרות לגיטימית באקט המיני הופכת בספר למרחק מהאפשרות לקשר זוגי מחייב. ואולי גם שיר הלל לאישה-ללא גבר או לחיים ללא בן זוג.
מכאן והלאה אסתר מניפה לדעתי, את הבחירה לחיות ללא גבר. בתחילה אומנם היא עדיין מנסה
אז ככה: התברר לי שנעים לחיות לבד. לשם כך היה עלי להיאבק בכמה אויבים מבית. להיאבק בחלקים שבי שאמרו, תמיד אמרו, שלא טוב היות האדם לבדו, לא כל שכן אישה. כי על אחת – אחת! – כמה וכמה. יש כזאת הנחה בסיסית כללית וגורפת: "לא טוב היות האדם לבדו".
בקטע הזה אסתר עוד מספרת על התלבטויותיה. להרגשתי ככל שאתה מתקדם בספר היא בונה לעצמה רציונל שבוחר בלבדיות.
על הבחירה להיות אי-מהות
קטונתי מלפרש מה כוונתה של אסתר במונח אי- מהות. אביא רק כמה קטעים שאולי מרמזים על הכוונה במונח זה:
"אז זה מה שעשיתי: הפסקתי ללבוש שמלות, הפסקתי לצבוע פתחים בצבעים מבהיקים, הורדתי מעלי את כל החפצים המעידים על כמיהה לנרצעות... עכשיו אני פחות עסוקה בפתחים ויש אוירה של שחרור חלקי."
כמה מחשבות על טיפול זוגי לאור הספר.
מה אומר ספרה של אסתר למטפלים זוגיים. ראשית אני חושב שיש בו ערך בכך שהוא מצליח לתאר את המורכבות של יחסים זוגיים. יש בו מעין לגיטימציה להבנה שכל קשר הוא מורכב . ישראל צ'רני ממייסדי הטיפול הזוגי בישראל אומר במבוא לספרו Exsitenial/Dialectical Marriage Therapy כי לרוב הזוגות יש חוויה של תסכול מתמשך, אכזבה, ריקנות, והתפתחות של כעס מריר. ספרה של אסתר מצטרף לתיאור קשה זה. היא מתארת זאת באופן אותנטי ונוגע ללב.
נתתי לכמה מטופלים לקרוא את הספר וחלקם הרגיש כי הספר מתאר רגעים אמיתים בחיי הזוגיות שלהם.
אסתר אינה משדרת אופטימיות לגבי סיכויי זוגיות. יתרה מזו המילה אהבה בקושי נוכחת בספר. לרגע ולו לרגע אפשר לשמוע על געגועים לבן זוג אבל ראו לאן זה הולך:
"לעיתים הלב מבקש להתגעגע. כלומר, הוא מתגעגע, אבל לא ברור לו אל מי, ואז הוא מבקש מישהו להתגעגע אליו.... אני מדגישה: לא שחסר. יש ויש אל מי להתגעגע. אלא שאף לא אחד מהם, מן האל-מי-להתגעגע הקיימים, עונה על הקריטריון. הקריטריון הוא מגוחך. הוא "יהיה בסדר, אל תדאגי", ארבע מילים - ארבע מילים בלבד! - שמאחוריהן עומד מסר חשוב ביותר ומצומצם עוד יותר: "אני אדאג לזה". אין מי שיגיד "אני אדאג לזה"
, למה "אני אדאג לזה" מדוע אינך אומרת "אני זקוקה למי שידאג לי" . מה מונע ממך לבטא נזקקות? אני זוכר כמה דיברה אלי סו ג'והנסון זו שפיתחה את ה emotion focused therapy לזוגות. סו מציעה משפט אחר Are you there for me?"" זה כפי שאתם מבינים משפט שונה מהמשפט שאסתר מצפה מבן זוגה.
בודהיזם, מיינדפולנס וטיפול זוגי
אסתר ידועה בכתיבתה על פסיכואנליזה ובודהיזם. אני קטונתי. איני יודע מספיק על בודהיזם, והשנים שביליתי במכון הירושלמי לא גורמות לי לומר שאני יודע מספיק על פסיכואנליזה. אבל כפסיכולוג שמצוי בחשיבה המודרנית הן בעולם הדינמי והן בעולם הCBT, אני קצת מקורב לגישות של מיינדפולנס, שאם תרצו הוא תרגום מערבי לחלק מתפיסת העולם הבודהיסטית. בשנים האחרונות אנו מלמדים בקליניקה מטופלים לווסת את תגובותיהם הרגשיות באמצעות תרגילים מסין מדרשו של מסתבר שבאמצעות סוג של עמדה חומלת מטופלים שלנו מצליחים לווסת את קצב הלב שלהם ולהוריד את רמת המתח. רוב הטיפולים הזוגים מציעים שלב של מניעת אסקלציה על ידי עמדה מתבוננת. דבר המשתלב היטב עם טיפול מבוסס מינדפולנס מבית מדרשו של Kabat Zinn שהיטיב להביא את הגישות המזרחיות לתוך עולם הטיפול.
אז אני פונה לאסתר ושואל האם חמלה אינה חלק מעמדה בודהיסטית, האם לא יכולת להביא משהו מגישות אלו לתוך תפיסת הזוגיות שלך? האם לא ניתן היה ליישם עמדה מתבוננת כדי לקבל יותר את הקשיים בין גבר לאישה.
נכון יש להודות שמיינדפולנס כפי שהתפתח בחלק מהגישות הטיפוליות הוא מאוד ממוקד בעצמי ופחות בביחד. (כדאי גם לעיין בספרו של Thomas joiner . “Mindlessness: The Corruption of Mindfulness in a Culture of Narcissism” (2017) ) אנחנו בקליניקה חושבים כי הטיפולים הזוגיים יכולים לקבל אופי נוסף על ידי הזמנת בן הזוג לעמדה מתבוננת. ולא בכדי כתבנו לאחרונה יחד עם כמה מאנשי הקליניקה שלי מאמר שעומד להתפרסם בספר שמנסה לקחת את המיינדפולנס ואת הביופידבק ככלי יעיל גם לתחום הזוגיות.
סיכום: או אל תקחי מאיתנו את התקוווה
הקשבתי לספרה של אסתר בהנאה גדולה בגלל היכולת המופלאה שלה להיטיב להתבונן ביחסים בין אישיים ובוודאי ביחסים בין אישה לגבר באופן רגיש כל כך. מנגד חשתי כאב גדול על הציניות הכמעט אכזרית שיש בדבריה המתבטאת בדרך בה היא מבקרת את הרומנטיות ואת הסנטימנטליות. אפילו המיניות הנוכחת בספר לא מעט היא מיניות חסרת ארוטיקה. עם זאת לאסתר היכולת המופלאה שניכרת בכתיבתה לשים לב לרגשות העולים וגם להתבונן בהם ממרחק. היא משחקת במילים כמעשיה של אמנית. אמנית הלועגת לאנושיות של כולנו? כמעט בא לשאול אותה למה? למה להיות כל כך קשה עם הזוגיות? עם הנשיות? כמעט בא לבקש ממנה שלא תיקח מאתנו את התקווה.
