Metoo# במקרא- תומס מאן ופרשת דינה

איילת כהן וידר | 1/12/2017 | הרשמו כמנויים

תומס מאן חתן פרס נובל ביקר בישראל ובמצרים במהלך כתיבת הרומן "יוסף ואחיו". הוא תאר את חגיגת הבציר הססגונית בה השתתפה דינה בת יעקב ולאה, ילדה-נערה היושבת על מחצלת ליד אמה. בפתיחת הפרק נראה היה שהוא מתכונן לתקן את ההתעלמות מאישיותה של דינה במקרא "הנפש הסובלת בהרפתקאה של שכם היתה דינה" הוא מבקר את היחס שהעניקו לה הסופרים התנכי"ים "הם נהגו בחיפזון, באדישות" ושלא כמוהם הוא מתאר את דמותה בפרוט רב "עת ישבה דינה עם אמה על המחצלת קרובה מאד אל המנגנים נוכח מושבו של שכם" הוא מפליג בתאורה של דינה ש"חוט של חן נמשך בעת ההיא מעלומיה" ומרבה בתאור פרטי פניה וגופה של דינה, גוף של ילדה בראשית התבגרות, לבושה בשמלת תכלת וארגמן, נזם זהב באפה, צמידי נחושת לקרסוליה וטבעות זהב בכל אצבעות רגליה. דינה יושבת נוכח מושבו של שכם. מאן מתאר את ההתמגנטות של שכם למראה דמותה של דינה "ויהי שכם למראה דמותה כאותו זבוב שדבקו רגליו בלכד המשוח" התאור של מאן עורר תגובות קשות כשלמדנו על דינה בת יעקב ולאה בקבוצת כתיבה שאני מנחה "הוא כאילו מכשיר פה את הקרקע לאונס" "כן, כשהיא חושפת כתף זה מפתה והוא מאד אהב אותה, הוא נפל פעם אחת אבל הוא אהב אותה ורצה להתחתן איתה" עונה אחרת "לגברים מאד קשה לשלוט ביצר שלהם זה מה שהיהדות מלמדת אותנו" הויכוח מתלהט: "אותם גברים שהיה להם קשה לשלוט בעצמם כתבו את זה, הם ניסו לתת לעצמם לגיטימציה"

הדיון בקבוצה עוסק בשילוב המתעתע של אלימות ואהבה לכאורה, בבלבול בין מיניות לפוגענות, בין משיכה מינית לאלימות, בין אהבה לשנאה. כמה מבלבלת האהבה שהופכת לאונס והתעללות וחוזרת חלילה לבקשות סליחה, פינוקים וחיזורים וכמה קשה לסרב לבקשות הסליחה וכמה קשה לוותר על המשאלה לתקן.להשלים עם קיומו של רוע שאינו ניתן לתיקון.

בהמשך הפרק כשמאן מספר את הסיפור הוא מעלים לחלוטין את סיפור האונס ומתאר סיפור של נישואים כפויים שנגרמו בשל הרמאות של בני יעקב "היא (דינה) היתה בריה לא חשובה, צייתנית,בלי כח שיפוט ובלי כח התנגדות...לבד זאת הן לא פגע בה שכם לרעה כהוא זה, אדרבה...התנהג עמה בחיבה" וכך בבואו לתקן את מחיקת דינה הוא נמצא מקלקל ומכחיש לחלוטין את האונס. תומס מאן מייצג בכך את ההתייחסות הרווחת לקורבנות פגיעה מינית-קולן אינו נשמע, מחיקתן נמחקת, העינוי שהן עוברות נמחק והסיפור מקבל משמעות חדשה תוך התעלמות מעובדות מהותיות

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

נראה שתומס מאן משתלב יפה בשיח ההכחשה וההתגוננות המתעורר לנוכח קמפיין #Metoo

אין ספק שהקמפיין יצר תפנית בכל הנוגע ליכולתן של נשים לצאת כנגד פוגעים מפורסמים ובעלי כח. מצעד התלונות נדמה לעיתים כנחשול אינסופי- מה שהתחיל בהרווי ויינשטיין ממשיך במחזאים, תסריטאים ועורכי כתבי עת נחשבים בארה"ב ובגזית,זהבי וגלעדי אצלינו והרשימה מתחדשת מידי יום משני צידי האוקינוס. כדרכו של כל גל חזק הוא מעורר תגובות נגד קשות ושיח ההכחשה מקצין והופך לתוקפני יותר.

לאחרונה נשאלתי בראיון לYnet על התגובות לקמפיין במגזר הדתי. הכתבת טלי פרקש סיפרה לי כי רק נשים ספורות שיתפו בסיפוריהן בקבוצות הפמיניסטיות הדתיות בפייסבוק ורובן לא הסכימו להתראיין לכתבה. היא ביקשה ממני להסביר את הפחד, מדוע כיום כשבעולם נפגעות מרגישות חזקות יותר הנפגעות הדתיות כל כך חוששות לדבר?

http://www.ynet.co.il/a...2325,00.html

נראה שהסבר חלקי נעוץ בארץ מוצאו של הקמפיין ובאופי הסלבי שלו. העולם הדתי מקיים דיאלוג אמביבלנטי עם הוליווד ועם המדיה החדשה:

מצד אחד ישנה כמיהה להיות חלק מהעולם הגדול ועובדה שרבנים ונבחרי ציבור דתיים מצייצים ומחזיקים דפי פייסבוק עתירי עוקבים ומצד שני יש סלקטיביות וצורך לבדל את עצמינו ולומר "אנחנו לא הוליווד עם כל מה שהולך שם, אנחנו חברה ערכית, רוחנית וצנועה, יש לנו קוד מוסרי שאם הוא לא רלוונטי בנושא הזה אז מה הרלוונטיות שלו?"

ניתן לומר כי השינוי התודעתי בנוגע להטרדות מיניות מוטמע במגזר הדתי ומעורר מודעות וחשיפה של פגיעות בחדרי חדרים ובחדרי הטיפולים אבל יש חומה סינית שטרם הובקעה והיא קשורה לחסינות הציבורית שמקבלים עברייני מין במגזר הדתי במיוחד כשהם בעלי סמכות וכח. רבנים כריזמטים שהוגשו נגדם תלונות מקבלים גיבוי ממנהיגים ומובילי דעת קהל והגיבוי הזה מחלחל ומחליש את הקורבנות באשר הן ובאשר הם.

כמו למשל הרב אלון שגם לאחר שהפוגעניות שלו נחשפה והוא נשפט והורשע הוא ממשיך לקבל גיבוי מדמות כמו הרב דרוקמן, דמות של סבא טוב ורב מוערך בעלת זכויות רבות ויחד עם זאת רקורד של הגנה פעילה על עברייני מין. או לחילופין מרצה שתלונות נגדו נסגרו עקב התיישנות והוא מפרסם מאמר שכותרתו 'תיקון עולם' כאוטוריטה רוחנית. כך גם מכתב הרבנים שביקשו מהנשיא לחון את משה קצב. החסינות והסלחנות הזו משדרות לנפגעות ולנפגעים מסר מחליש. הם מרגישים זרות וניכור כלפי חוויית הפגיעה שהם נושאים, לעיתים נראה ניכור פנימי כלפי החלק הפגוע-מה אני עושה עניין, מה כבר קרה, למה אני לא יכול פשוט לעבור הלאה, אני אלוף משנה בצבא ולא מעוניין לדבר על זה! ולעיתים הניכור גורם לעזיבת הדת בשל חוסר היכולת לשאת את הצביעות והמוסר כפול.

יש פעמים שהעולם המוסרי הדתי מניע תהליכים של תיקון אצל הנפגעת כמו למשל שרי שהגיעה אלי בשל תגובה פוסט טראומטית קשה לטיפולים רפואיים חודרניים. אישה צעירה,מבריקה ומלאת כריזמה. היא סיפרה על סבא שפגע בה ובנכדות נוספות. בערוב ימיו היא התעקשה להתעמת עמו ואף תיעדה את העימות. היא דרשה ממנו לקחת אחריות על מעשיו כדי שהוא יעזוב את העולם הזה אדם פחות רע ממה שהוא. "חייב להיות איזה שהוא תיקון שאפשר לעשות אחרת איך אני יכולה לחיות עם מה שקרה לי? חייבים להוציא טוב ממר, לפעמים עושים את זה בדרך מרירה, להוציא מר ממר ולפעמים בדרך טובה להוציא מתוק ממר כמו משה שהשליך למי המעיין המרים עץ והמתיק אותם אבל אי אפשר להשאיר את השחור כפי שהוא" הסבירה לי בחיוך שיש בו שילוב של כאב והשלמה.