עלינו לדעת להפרד מהטוב ומהרע (פוסט אורח)
שפיות זמנית | 5/9/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פוסט אורח מאת פרופ׳ ארנון לוי
אנחנו מתרגלים למצבים, נקשרים אליהם והופכים אותם לחלק מהעצמי שלנו. מנסיון החיים שלנו אנו נוכחים כמה קשה אם בכלל אפשרי לשנות אידיאולוגיה, אמונה דתית, עמדה פוליטית, או השקפת עולם אך קשה גם לשנות מנהגי אכילה, התנהגות והרגלים גרועים.
מצד שני גם קשה לנו להפרד מדברים טובים, ממצבים נעימים, ובעיקר מאיזור הנוחות שלנו אליו התרגלנו ונוח וחמים לנו בתוכו. אנו נוטים לשכוח שהחיים הם תהליך שבו הכל מצוי בשינוי בלתי פוסק. אם נכנס לזרם החיים וננווט את חיינו בתוכו בדרך המוליכה לחיים עם משמעות ואוטנטיות, החיים שלנו ירגישו שהם מגשימים את עצמם הרבה יותר בשמחה.
האם הפסיכותרפיה כתהליך מרפא של נפש חולה נותנת לכך מענה או האם היא מוסד אנכרוניסטי שמקומו לא יכירנו במאה ה-21? האם הפסיכותרפיה המקובלת אינה איזור הנוחות שלנו שקשה לנו להפרד ממנו לאחר שהשקענו בו כ"כ הרבה ? האם המודל הרפואי שחוקר נפש חולה שכה התאים לתקופתו של פרויד תקף עדיין במאה ה-21, בה החברה, התרבות והפרדיגמות הדומיננטיות במדע שונים באופן רדיקלי מאלה של תחילת המאה ה-20?
התובנה פורצת הדרך של פרויד הרופא מתחילת המאה הקודמת הייתה של גוף חולה עקב נפש חולה, נפש הנשלטת על-ידי לא מודע שגורם לתופעות גופניות (כמו למשל היסטריה) או נפשיות (כמו למשל הפרעה כפייתית או סכיזופרניה). האם אנחנו חיים עדיין בעולמו של פרויד או ששינוי התרבות מחייב אותנו לשינוי פרדיגמה? מתי נתקלתם לאחרונה בהתקף היסטרי כפי שתואר בפירוט ע"י שרקו (La Grande Crise a la Charcot), שהיה כה שכיח בזמנו של פרויד? האם אנחנו מתייחסים מספיק לקשר העמוק של העולם הנפשי עם התשתית הגופנית וההקשר הסוציותרבותי שבו חי האדם?
על כך משיב סטיבן מיטצ'ל שהמטופל בן ימינו אינו זקוק להבריא מ"מחלת האי מודעות" שלו אלא "למשמעות אישית, לאינדיבידואציה ולחויות חיים אותנטיות". השאיפה להסתגלות חברתית של העידן הפרוידיאני התחלפה כיום בחשש מהתפתחות אישיות נורמוטית כפי שהציע בולאס או עצמי כוזב על-פי ויניקוט שמאופיינים בין היתר בהסתגלות-יתר לחברה.
כיום במאה ה-21 עלינו לפתח שפה חדשה שמתבססת על ידע עדכני במדעים שונים עם המקום המיוחד שניתן לפסיכולוגיה כדיסציפלינה המצויה בצומת המחברת את מדעי החיים עם הצרכים והתופעות הגבוהים הנפשיים והרוחניים של האדם. על גישה כזו למלא גם את התנאי של התער של אוקהם של חידוד וצימצום מושגי שהפסיכולוגיה הקלינית המודרנית התרחקה ממנו מאד.
