מי רשאי להעניק טיפול פסיכולוגי?
שפיות זמנית | 5/8/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בטור שפרסמה טלי חרותי-סובר באתר ״הארץ״ שבוע שעבר היא מסבירה לקוראיה כיצד יוכלו לדעת האם הפסיכולוג שאצלו הם בטיפול, או שאליו הופנו לטיפול, אכן רשאי ומוסמך לטפל בהם. נראה שכוונתה המקורית הייתה להבחין בין פסיכולוגים שלמדו תואר שני בפסיכולוגיה במגמה יישומית-טיפולית וסיימו התמחות באותו תחום (או נמצאים בתהליך התמחות), לבין פסיכולוגים שלא המשיכו להתמחות, או שסיימו תואר שני בפסיכולוגיה במגמה מחקרית ולכן רשומים בפנקס הפסיכולוגים אף שאינם רשאים לטפל.
מבחינת חוק הפסיכולוגים התיאור שסיפקה חרותי-סובר הוא נכון, אך מכיוון שהיא התייחסה רק לפסיכולוגים הקליניים ולא פירטה לגבי כל סוגי ההתמחויות (למשל גם רפואית, שיקומית וחינוכית) שגם לגביהן ההבחנות שערכה נכונות, הכתבה עוררה ביקורת ואף כעס על המונופול שלוקחים לעצמם הפסיכולוגים הקליניים על תחום הטיפול, כפי שניתן לראות בתגובות הרבות לטור. כיוון נוסף של ביקורת הגיע מכיוון מקצועות הפסיכותרפיה שאינם פסיכולוגיה, כמו עובדים סוציאליים, מטפלים בהבעה ויצירה ועוד. מחוסר הפירוט של הכתבה לגבי כל סוגי הטיפולים שישנם, בשילוב עם האזהרה שפרסמה לקוראים ״לנוס על נפשם״ אם המטפל אינו פסיכולוג קליני מומחה, משתמע שכל הכשרה אחרת לטיפול אינה ראויה.
מחד פרסומים שמסייעים לפונים לטיפול ללמוד מה לחפש ולמה לשים לב הם יקרי ערך וחשובים, בעיקר בתחום הפרוץ של פסיכותרפיה. מאידך, עולה השאלה האם פרסומים חלקיים ולוקים בחסר אכן משרתים את הציבור, או תורמים לבלבול ששורר בתחום זה? מדריך שהיה מתייחס גם להכשרות בפסיכותרפיה שאינן רק פסיכולוגיה (וודאי שלא רק פסיכולוגיה קלינית) עשוי היה להבהיר טוב יותר את הנושא, ובכלל זה את הבעייתיות שיש בהיעדר חוק שמסדיר את ההכשרה הנדרשת בתחומים אלה, ואת המנעד הרחב של היקפי הכשרה שקיים כתוצאה מכך. החל ממטפלים (עו״סים קליניים, מטפלים בהבעה ויצירה ועוד) שלומדים ומקבלים הדרכה בהיקף מקביל לזה של פסיכולוגים, ועד למטפלים שהיקף ההכשרה שלהם מצומצם ביותר ואינו מספיק לצורך טיפול נפשי.
נשמח לשמוע מה אתם חשבתם על הכתבה ואילו המלצות אתם הייתם מנסחים לקוראים שמחפשים טיפול.
