"חסר לי ברזל" – על הספר 'ארבעים ושתיים' מאת אלה נובק (הוצאת 'ברחש', 2016 54 ע')
גיא פרל | 15/4/2017 | הרשמו כמנויים
ספרה של אלה נובק הוא ספר קטן לכאורה – מימדיו צנועים, אותיותיו קטנות למדי וזבובונים (מודפסים) קטנטנים מעוכים פה ושם בין דפיו. עוד לפני שהתחלתי לקרוא חשתי כי לפני ספר שבאופן מוזר מבקש להתחבא מפני. עם תחילת הקריאה התחושה התחזקה – נובק עושה שימוש בשפה רזה, ומכתיבתה נעדרים כמעט לחלוטין אמצעים פואטיים - היא מדברת, או לוחשת, את הדברים באוזן קוראיה בלי גינונים וללא מאמץ. כחלק מ'הורדת הפרופיל' הפואטית שלה, מעמידה נובק במרכזם של שירים רבים נושאים כמו מלפפונים חמוצים, ג'וק מת או חפיסת וופלים. אולם, ככל שנתמשכה הקריאה השתנתה התחושה. באמצעות הצניעות, האיפוק והלחישה יוצרת נובק אינטימיות עם הקורא – אינטימיות בתוכה הוא נחשף אל מה שכמעט והוסתר ממנו. אביא כמה דוגמאות לדבר. נעיין בשיר 'אמא של שכן בחדר המדרגות' (עמ' 18): "מתיישבת בקלאסה על המדרגה / מחייכת במבוכה / מזמן הייתה האזעקה? / שאבתי במזגן / לא שמעתי כלום / ופתאום בום!" בשפה פשוטה מתארת נובק תמונה יומיומית מתקופת המלחמה. אין בשיר כל ניסיון לחדור אל מתחת לפני השטח של ההתרחשות. אולם, דווקא האיפוק הוא שמדגיש את המימד הטראומטי של ההתנסות בפקיעתה הפתאומית של בועת השגרה הימיומית והמגינה. בפשטות - כולנו אמו של השכן, והטרגדיה עשויה להתפרץ דווקא מתוך הרגעים הקטנים, ממש כפי שהיא עולה מתוך השיר הקטן שלפנינו. נובק לא מפרשת, לא מעצימה, לא מנסה לחשוף רבדים נסתרים בהתרחשות - היא מתבונננת, ומבטה מלא חמלה משום שמקופלת בו ההבנה שהדברים נוראים דיים כהוויתם וכפשוטם.
הדברים דומים לחלוטין גם כאשר מתבוננת נובק בעצמה. ברבים מן השירים היא מספרת סיפור או משתפת תמונה והיא עושה זאת, שוב, כמעט ללא מבע רגשי או ניסיונות לחשוף רבדים נוספים. הקורא מתקרב, רוכן אל עבר השיר, ורק אז נחשף אל מה שנסתר מפניו. לדוגמא, הג'וק' (עמ' 20): "חרק גדול מאוד גורם לי להרגיש לבד" ו 'אתמול' (עמ' 21): "היי ג'וק / שוכב על הגב / באמצע הסלון / איפה היית / כשחזרתי אתמול שיכורה / מבילוי כושל". ההיגד הראשון (מסומן בכוכבית והוא ספק שיר ספק מוטו לשיר בעמוד שאחריו) מתאר את חווית בדידותה של אישה הנאלצת להתמודד לבדה עם חרקים גדולים. בשיר העוקב פונה הדוברת אל ג'וק מת בבוקר שאחרי דייט כושל. השיר קצר, מוזר, ובקריאה ראשונה הוא עשוי להעלות חיוך. הפרוש הראשון שעלה בדעתי לשיר הוא כי יש בדברי האישה אל הג'וק מרכיב של הקלה על כי לא פגשה אותו בלילה ונאלצה להתמודד גם איתו. אלא שאז רכנתי אל השיר, כפי שיש לרכון אל שירת נובק, וחשתי כי אפשרות נוספת נחשפת בפני. הפנייה אל הג'וק בדיבור ישיר ובוודאי שהפתיחה ב'היי' ידידותי הופכת את הג'וק לנוכחות שיש בכוחה להפיג במשהו את הבדידות העמוקה. בקוראו את ההיגד הפותח מייחס הקורא את חווית הבדידות לקושי להתמודד עם הפחד מפני החרק. אחרי קריאת השיר, עולה האפשרות כי הבדידות עמוקה כל כך, עד כי דווקא נוכחותו של החרק ולא הפחד מפניו היא המדגישה אותה.
גם השיר 'מסטיק תות' (עמ' 28) עוסק בבדידות, ודומה כי סופו, ההולם בקורא באותה אגביות המאפיינת את נובק, חושף את מקורותיה העמוקים: "אבא, קפוץ לבקר – / יש לי שאלה / לא משהו קונקרטי, / לא משנה מה. // רציתי לעדכן ש.. / בעצם אין לי מה. / בוא לבקר, / עברה כמעט שנה. // מתחת לכרית / טומנת הזמנה / לסנטה קטרינה / אני ילדה קטנה // הלכת להביא לי / מסטיק מתנה / אבל עוד לא חזרת / אני עוד ממתינה // אובדת במדבר / רק עץ בודד עומד / אבא שלי תלוי / על חבל מתנדנד"
דומה שאת הדוגמא המובהקת ביותר לפואטיקה של נובק ניתן למצוא על כריכתו האחורית של הספר. על גבי הכריכה האחורית של ספרי שירה רבים מופיע פעמים רבות שיר המדגים, שלא לומר מפגין, את איכות השירים שבין הכריכות. אצל נובק הכריכה חלקה ומופיעה עליה השורה – "חסר לי ברזל". שורה פשוטה, פרוזאית, מעלת חיוך, ועבור מי שטרם קרא את הספר היא חסרת הקשר ומסתירה, כדרכה של נובק, את רבדיו הרגשיים. אולם, אחרי קריאת הספר לא מצליח וידויה של נובק על המחסור בברזל ממנו היא סובלת להסתיר את החוסרים הנחשפים בין דפיו. ההפך הוא הנכון - הקורא מבין שנובק לא באמת נסתה להסתיר דבר מפניו, למעשה, היא הזמינה אותו לרכון לעבר שירתה.
הרשימה ראתה אור בגליון 393 של 'עיתון 77'
