"עֲדִינוּת נִבְהֶלֶת" – קריאה בשני שירים על בת ואביה מתוך הספר 'כותנה' מאת ילי שנר (כרמל 2016)

גיא פרל | 6/4/2017 | הרשמו כמנויים

"עֲדִינוּת נִבְהֶלֶת" – קריאה בשני שירים על בת ואביה מתוך הספר 'כותנה' מאת ילי שנר (כרמל 2016)

ליל הסדר

לאבא

קָרָאתָ סְפָרִים, נָסַעְתָּ בַּטְּרַקְטוֹר. הָלַכְתָּ בַּזְּמַן לַמִּלְחָמָה

(מִי שֶׁגָּדֵל עַל אֵפֶר מִתְיַדֵּד בְּקַלּוּת עִם אֲבַק הַשְּׂרֵפָה)

כְּשֶׁשַּׁבְתָּ הֻנְּחָה בְּחֵיקְךָ תִּינֹקֶת אֲפֹרַת עֵינַיִם

רֹאשָׁהּ הֻחְזַק בְּיָדֶיךָ בְּאוֹתָהּ עֲדִינוּת נִבְהֶלֶת

שְהִכַּרְתָּ עַד כֹּה רַק מִן הַמּוֹקְשִׁים.

כָּעֵת מִצְטַבֵּר הַחֹמֶר:

אַתָּה מַבִּיט בִּי בְּעֵינֶיךָ הָרַכּוֹת, נָזוּף נִצְחִי

מִן הַגְּעָרָה שֶׁהֵטִיחוּ בְּךָ הַחַיִּים

אַהֲבָתִי שֶׁבָּאָה לְהָגֵן עָלֶיךָ

שׂוֹרֶפֶת לְךָ מִתַּחַת לָעוֹר

כִּמְסַנֵּן קְרִינָה עַל כְּוִיָּה.

בְּשָׁעוֹת קָשׁוֹת אַתָּה פּוֹנֶה מִמֶּנִּי אַבָּא,

פֶּן יִלְחַץ הַחִבּוּק עַל הַנִּצְרָה שֶׁסָּגַרְתָּ

כְּשֶׁנִּפְתַּח אֵלַי מוֹצָא נַהֲרוֹתֶיךָ

אֲבָל הַמָּוֶת בּוֹ נָגַעְתָּ עוֹבֵר בְּמִבְרָק בַּתְּעָלָה הַסְּמוּיָה בֵּינֵינוּ

שֶׁבֶר פָּתוּחַ בְּמִדְבַּר סִינַי שׁוֹפֵךְ חֲמָתוֹ

דָּם, חשֶׁךְ, בַּלַּיְלָה נֶחְלָם לִי תִּינוֹק בְּתוֹךְ תֵּבָה

וַאֲנִי צוֹעֶקֶת בְּבֶהָלָה כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בִּי

חַי אוֹ מֵת אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מֵהֵיכָן אָבִיא אֶת הַגֹּמֶא.

במלאכת מחשבת שירית מתארת שנר את מערכת היחסים בינה לבין אביה. אציע קריאה צמודה בשיר דחוס ומדוייק זה, שכל שורה בו חושפת רובד נוסף בקשר בין השניים.

השורה הראשונה מציגה את האב כבעל מאפינים גבריים ארכיטיפיים – איש של מחשבה, עבודה, דיוק ומחוייבות - וכבר בשורה השניה נרמז כי אל כל אלו נילוותה גם תשתית פוסט-טראומטית שהונחה בו עוד טרם צאתו אל הקרב (עלה בדעתי כי הוא דור שני לניצולי שואה). הקשר בין השניים מתחיל עם שובו של האב מן המלחמה והדבר מתואר בשורתו השלישית של השיר. אולם, שתי השורות הפותחות מבהירות כי מה שקדם ליחסי האב והבת, ובכלל זה טראומת האב וטראומת הדורות הקודמים, ארוגים אל תוך הקשר בין השניים. זאת ועוד, הקשר מתחיל כאשר האב שב מן המרחק, ומכאן ואילך נפרשת מורכבותו הרבה של האב - הוא שב מן הקרב ומיד אוחז בביתו ויוצר עמה קשר, אך דומה שהמרחק נותר חלק מרכזי ממנו ומן היחסים, וכי שיבתו אינה שלמה לעולם. מורכבות זו עולה גם מן הצרוף המזהיר – "עדינות נבהלת" – המחזיק הן את הרצון לקרבה, הן את הפחד מפניה והן את שורשיו הטראומטיים של התהליך בשתי מילים בלבד.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

"כעת מצטבר החומר" כותבת שנר בפתח הבית השני, ואין דרך או צורך לקבוע האם המלה 'כעת' מתייחסת להמשכו של אותו מפגש בין השניים, או את מערכת היחסים שנפרשה ביניהם מאז ועד עתה. דומה ששתי התשובות נכונות וכי המורכבות והאמביוולנציה שתוארו בתמונת המפגש אכן ניצבים בבסיס הקשר כולו. בשורתו הרביעית של הבית השני, בנקודת ציר של השיר כולו, עוברת שנר לתיאור חלקה בקשר, כבת שנסתה להציל את אביה במידה מוגבלת של הצלחה – נושא שתוסיף ותפתח בחלקו השני של הבית השלישי.

הבית השלישי ממשיך בתיאור מערכת היחסים, ובסיכונים והמחירים הנלווים אליה כל העת – יצירת הקרבה, והסרת חלק ממגננותיו של האב, מובילות להטמעת חלק מן הקושי האיום שהוא אוצר בתוכו במעמקי נפשה. השורות הרביעית והחמישית בבית חושפות את עוצמתו הפנימית של התהליך – הדברים התרחשו ברמה הבלתי נראית לעין, אך הצטברו, ופנימית הם נחווים כשבר נורא. למדבר סיני המופיע בשורה החמישית יתכן לדעתי כפל משמעות. עוצמת השבר המועבר אליה כבת מושווית למכת בכורות מן ההגדה של פסח – המוות מועבר ומאיים עליה (ואולי היא אף הבת הבכורה) ולצד זאת, יתכן כי מדבר סיני הנו המקום בו חווה האב את מוראות המלחמה.

הבית השלישי מסתיים בחלום ובו, בדומה לאמצע הבית השני, שוב מתהפכת התמונה ועוסקת בניסיונותיה של הבת להגן על אביה. תמונת החלום היא גם היפוכה של תמונת הבית הראשון בה אוחז האב בבתו התינוקת – הבת מקבילה ליוכבד האם, ואילו האב מקביל למשה התינוק. רובו של החלום קל להבנה, אך עניין מיוחד עוררה בי העובדה שהתינוק נחלם בתוך תיבה, ובכל זאת מחפשת אמו את הגומא (הצמח ממנו הייתה עשויה תיבתו של משה). דומני שזו דרכם של השיר והחלום להעביר תחושה של תהליך נפשי מעגלי ובלתי פתור. האב מוגן וחשוף בו זמנית, כשם שהוא מת וחי ובו זמנית, ואילו הבת, במלוא אהבתה ובמיטב כוחותיה מבקשת להגן על האב, ובכל זאת חשה שאין בכך די והיא מגבירה את מאמציה.

מעברו השני של הדף, ללא כותרת חדשה אך בהפרדת שלוש כוכביות, מופיע השיר הבא

***

(אַךְ יֵשׁ וְחִיּוּכוֹ שֶׁל אָבִי אוֹסֵף אֵלָיו

אֶת הַקְּמָטִים תַּחַת עֵינָיו הָעֲמֻקּוֹת

וְנֶחְשֶׂפֶת הַקִּרְבָה הַמְּסֻגֶּלֶת לְהַבְטִיחַ

אֶת שֶׁהַמֶּרְחָק מְסֻגָּל לְקַיֵּם.)

את השיר הקודם בו עסקנו מסיימת שנר, בתבונה רבה, באופן בו הסתיים החלום ואינה מרככת או מנחמת את עצמה או קוראיה. ארבע שורותיו של השיר הנוסף מאירות את האב והקשר עמו באור נוסף, אך ההפרדה בין השירים מאפשרת לה לעשות זאת ללא כל ערעור על תקפות התהליכים הרגשיים בהם עוסק 'ליל הסדר'. אמצעי נוסף באמצעותו היא נמנעת מדילול כוחו של השיר הקודם הנו הכנסת השיר הנוסף אל תוך סוגריים, כאילו בקשה להבהיר כי הוא חיוני, אך משני להתרחשות הרגשית העקרית. בשיר הנוסף מביאה שנר את חלקיו השמורים והיפים של אביה. בשתי השורות האחרונות היא שבה ומתייחסת אל המרחק שהוא חלק בלתי נפרד מן האב (התייחסתי איליו בפתח הניתוח), אלא שהפעם מתוארת האפשרות לאיזון בין קרבה ומרחק – אפשרות שיש בכוחה להציע מזור, ולו חלקי, לתהליך המעגלי והכואב הנפרש בשיר 'ליל הסדר'.

הרשימה ראתה אור בגליון 393 של 'עיתון 77'