האם הזיקנה נעשתה עצמאית יותר?
שפיות זמנית | 24/2/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
האם המעבר מאורח חיים שמרני יותר בבית רב-דורי לאורח חיים מודרני ועצמאי יותר מיטיב עם גיל הזיקנה או מקשה עליו? טקסט מרתק שנכתב על-ידי אטול גוואנדה ותורגם באתר אלכסון מתאר את התפתחות היחס לגיל הזיקנה בחברה המערבית. הפרספקטיבה של המחבר, כבן למשפחת מהגרים מהודו שגדל בארה״ב, מורכבת ומעניינת בזכות היכרותו עם היחס של משפחתו לסבו מחד ועם היחס של החברה האמריקאית לאנשים הזקנים בה מאידך. כמי שהכיר סבא שחי בהודו עד גיל 110 ובמשך כל חייו המשיך לעסוק במה שחשוב לו, בשנותיו המאוחרות בזכות התמיכה והעזרה שקיבל מהמשפחה המורחבת שאיתה התגורר, גוואנדה התקשה להבין את התופעה של זקנים שחיים לבד בחברה המערבית.
קושי זה הוביל אותו לעקוב אחר התפתחות התופעה הזו בארה״ב, שגם בה עד למאה ה-19 הקשישים חיו ונתמכו בסוף חייהם במערכות רב-דוריות. הוא מתאר את ההתפתחויות שהובילו לשינוי בתפיסת הזיקנה. היא הפכה משלב שבו מאפשרים לקשיש להמשיך לתפקד כראש המשפחה, לשלב שבו המבוגרים משוחררים יותר מתפקידם ביחס לילדיהם, שמצופים גם הם להיות עצמאיים יותר. למרות מחירים שיש לכך, הוא תופס את הנטייה הזו לעצמאות בשני הצדדים כחיובית, כמאפשרת חופש ומימוש עצמי, הבעיה היחידה היא שיש בה מידה של אשליה. שהרי מגיל מסוים, ה״אני העצמאי״ שהמשיך להתפתח, אינו יכול עוד להתקיים בזכות עצמו, במצבים שבהם מידת התשישות גוברת או שקיימת התמודדות עם מחלה.
את הפער שנוצר בין הנטייה לעצמאות לצורך בליווי ועזרה בגיל מבוגר, ממלאת לדעתו של גוואנדה בעיקר מערכת הרפואה. במצבים של דאגה או עדות לקשיים הולכים וגוברים אצל המבוגרים שבחיינו, הנטייה הטבעית כיום היא לפנות לבדיקות. לברר מה הרפואה יכולה להציע כדי להתמודד עם הזיקנה, שאינה נתפסת עוד כמצב טבעי שהמשפחה יכולה לעזור בו. אלא שגם מערכת הרפואה, על שלל הבדיקות, המרשמים והכלים שלה, לא יכולה להציע פתרונות שימלאו את הצורך בליווי, בחמלה ובחסד.
