המאבק ה(לא)הירואי של נשים שעברו לידה שקטה
שפיות זמנית | 15/2/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
כתבה מעמיקה שפרסמה נועה לימונה בסוף השבוע שעבר בעיתון ״הארץ״, עוסקת בפוסט טראומה של נשים שאיבדו את עוברן בשלב מתקדם של ההריון. במרכז הכתבה עומדים ממצאי מחקר שבראשו עומד ד״ר דני חורש, ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת בר-אילן, שמצביעים על אחוזים גבוהים במיוחד של PTSD בקרב נשים שחוו טראומה זו. לצד ממצאים אלו, בולטת בכתבה גם הגישה החברתית לאובדן העובר, שמגדירה את האפשרות להתאבל עליו, לקבל עזרה ותמיכה אחריו ולראות בו אובדן משמעותי.
ד״ר חורש מסביר את הפער בין השכיחות והעוצמה הגבוהות של פוסט טראומה בתגובה ללידה שקטה לבין היעדר ההכרה החברתית בה, בכך שהיא אינה מסוג ה״טראומות ההירואיות״ שהחברה הישראלית מורגלת בהן. אלו הן בדרך כלל טראומות צבאיות, או של נפגעי טרור, כאלו שמתרחשות בעקבות אירועים חריגים ומאפיינות בעיקר גברים. טראומות שהתרחשותן היא יומיומית יותר, ולא בהקשר של מצב חירום לאומי, שמאפיינות נשים ושייכות לחברה האזרחית, אינן זוכות בישראל להתייחסות ציבורית. זאת על אף שהן מבחינת ההתמודדות הנפשית והן מבחינת שכיחות התופעה מדובר בתופעה זהה בחומרתה לזו של הלומי קרב, למשל.
בנוסף לכך, מתברר מהכתבה שהרחם של נשים בישראל נתון במאבק בין כוחות פוליטיים שונים - מחד, מכיוון שהחברה הישראלית אינה מעוניינת בחריגויות בתוכה, ישראל היא אחת המדינות המעודדות ביותר הפלות בתגובה לגילוי סיכוי למום מולד. מאידך, כוחות דתיים מנהלים מאבק הולך וגובר נגד הפלות שמטרתו לעורר את האשמה של נשים על בחירה שלעתים הממסד הרפואי מפעיל עליהן לחץ לקבל. גם הממסד הרפואי וגם הממסד הדתי מבקשים לעצמם את הסמכות להכריע לגבי הפלות מבלי לקחת בחשבון את הזכות הבסיסית של נשים להחליט על גורלן וגורל פרי בטנן, או את המידע הקיים על ההתמודדות עם אובדן עובר בשלב מתקדם של ההריון. ד״ר חורש מדגיש את השונות בין נשים בהתמודדותן והגורמים הרבים שמשפיעים עליה, ואת הצורך במגוון רחב של צורות סיוע שיתאימו לבחירתן ומצבן, צורות שכמעט ואינן קיימות כיום.
