חולייטה
רות נצר | 9/9/2016 | הרשמו כמנויים
סרטו החדש של אלמדובר (2016) דרמטי ומרתק. אבל ציפיתי ליותר. יותר מה?
נקל לזהות בסרט תבניות חוזרות בחיי גיבורי הסרט. מתרחשת חזרה כופיינית של דפוסי התנהגות שגם משחזרות עצמן בהעברה בין דורית. אבל מה פשרן? מה מפעיל אותן ולאן הן מוליכות?
אביה של חולייטה נעזר באשה צעירה כדי לטפל באשתו, אמה החולה של חולייטה, וגם יוצר איתה יחסים ארוטיים. במקביל, חולייטה פוגשת את שואן שעתיד להיות בן זוגה, שאשתו בתרדמת ובו בזמן יש לו מאהבת. חולייטה לא יכולה לשאת זאת למרות שזו סיטואציה מתקבלת על הדעת במציאות כזו. היא מאשימה את אביה ואת שואן. אבל בעיקר היא מאשימה את עצמה לאורך כל הסרט ומשלמת מחיר כבד על האשמה עצמית זו. גם החבר שלה ובתה משלמים מחיר על האשמה העצמית שהיא נושאת. חולייטה אינה מודעת לעצמה ולא מנסה להבחין בין אשמה אמיתית לאשמת שווא. את הברור הזה מתבקשים אולי הצופים לעשות.
הסרט פותח בארוע שגורם לחולייטה להרגיש אשמה על התאבדותו של אלמוני ברכבת שניסה לקשור שיחה איתה והיא התעלמה ממנו . איך היא יכלה להיות אשמה על התאבדותו?
בהמשך חייה היא מרגישה אשמה על מותו של שואן, בן זוגה, שיצא מביתם, אחרי שהאשימה אותו בקשר עם האשה האחרת, הוא יצא להפליג בים, סערה חזקה תפסה אותו וטבע . האם היא אשמה שיצא לים ושהיתה סערה?
גם בתה אנטיאה מרגישה אשמה על מות אביה שואן, כאילו שהיא אשמה על כך שהיתה במחנה קיץ ולא היתה בבית כשמת.
אין קשר בין תחושות אשמה האלה והמציאות.
בפועל, הבת אינה מדברת על תחושת האשמה שלה וגם לא על כך שהיא מאשימה את אמה במות האב. גם האם אינה משתפת שום אדם בתחושות האשמה שלה.
האשמה העצמית של חולייטה האם, האשמה העצמית של הבת והאשמתה הבלתי מדוברת כלפי אמה – הן כנראה סיבת נטישתה הפתאומית הבלתי מובנת של הבת אנטיאה את אמה. היא נעלמת ללא שום הסבר למשך שנים רבות, תחת האמתלה של התבודדות רוחנית. רק בסוף הסרט אנחנו מתוודעים לכל מה שרחש מתחת לפני השטח: אי הידיעה של חולייטה את ההתרחשות הנפשית של בתה – שהיא מקור המתח של הסרט, והיא גם מקור האסון של האם ובתה.
אנחנו מתוודעים לעלילה דרך עיניה של חולייטה שאינה מודעת לעוצמה המרעילה של דכאונה ואשמתה, להרסנות של שתיקתה הן כלפי עצמה, הן כלפי בתה והן כלפי החבר החדש שלה.
היא לא רואה כיצד בתה משחזרת את הטעויות שלה עצמה: חולייטה נוטשת את הוריה המזדקנים ואמה החולה ולא מבקרת אותם למעט פעם אחת. מה הפלא שבתה גם היא נוטשת אותה? חולייטה נוטשת את החבר שלה באופן פתאומי מבלי לספק כל הסבר, כפי שבתה נוטשת אותה. היא פוגעת כפי שהיא נפגעת.
בטרגדיה היוונית הגבור בסוף העלילה נהיה מודע לשגיאות שלו והמודעות מאפשרת לו ולצופה קתרזיס. אצל אלמדובר הגיבורה הראשית אמנם מגיעה בסוף הסרט לידיעה שבתה נשאה בתוכה כל השנים האשמה כלפיה, ושבתה הושפעה מהדכאון המושתק שלה, אבל אינה מגיעה לתובנה לגבי דפוסי חייה וחלקה בגורלה. כמו אנשים כה רבים היא לוקחת על עצמה אשמה שאינה אשמה בה מבלי לזהות במה היא אשמה באמת.
נראה לי שהטרגדיה של גבורי הסרט הוא אי היכולת לדבר. לא עם עצמם ולא אחד עם השני. שמו של אחד מסרטיו החשובים ואיכותיים ביותר של אלמדובר הוא 'דבר אליה'; סרט שמצביע על העדר הדיבור בין הגברים והנשים בסרט (לסרט זה הקדשתי פרק בספרי 'נפש הקולנוע').
גם בסרט הנוכחי אין דבור אמיתי: לא של הגיבורה עם עצמה, ולא בין האם לבתה וגם לא בין האם לחבר שלה. היא מבקשת ממנו לכבד את סרובה לדבר על חייה וגם אינה מסבירה לו דבר כשהיא עוזבת אותו. יתירה מזו, בפעם היחידה שהיא מרשה לעצמה לדבר את אמת רגשותיה וכועסת על שואן בן זוגה, ריב שיכל להיות פתיחה של דיאלוג אמיתי ביניהם – הכעס והריב הם גורמים כביכול לאסון נורא: למותו.
עכשיו כשהיא ממולכדת על ידי אשמתה על דבור ישיר וכעס גלוי – היא נחסמת כנראה מכל אפשרות לדבור אמיתי בהמשך יחסיה עם הבת והחבר החדש.
העלילה מוליכה אל אפשרות שאולי בכל זאת הבת תחדש קשר עם האם. אבל ספק אם חולייטה מבינה את המלכוד שלה בתוך עצמה. היא לא עוברת תהליך של תובנה כלשהי, שינוי כלשהו. גם אנחנו לא.
בתחילת הסרט אלמדובר זורק לנו שתי הבטחות: הראשונה היא מראה מפעים של אייל גדול מסועף קרניים, שרץ ושועט בלילה לאורך הרכבת כשהמצלמה מתעכבת על דהרתו רבת העוצמה.
ההבטחה השניה היא כשחולייטה אומרת שאודיסאוס ויתר על חיי נצח שקליפסו הבטיחה לו למען מסע בים. שתי ההבטחות הן ללא כיסוי. האייל המפעים לא שב אלינו במהלך הסרט ושום איש לא יוצא באמת למסע בים חייו בסרט הזה.
האם אלמדובר תרם לנו משהו להבנת יחסי בנות-אמהות? להבנת המשולש אם-אב-בת?
