פירורים | תמי קויפמן

היא יושבת מולי ומתבוננת בשטיח. אני מתבוננת בה ובשטיח ולא ברור לי במה אני מעדיפה להתמקד.
עיני נודדות. "אני אוהב לטייל אבל שונא להגיע" אמר אלברט איינשטיין.
היא מחזירה אותי לשטיח. "השטיח שלך צריך ניקוי".
שותקות. זמזום המזגן מערבב את השתיקה ונותן לה תנופה.
"בכלל, נראה לי שכל החדר הזה שלך צריך ניקוי, ניקוי יסודי".
"אני..."
"תסתכלי, את רואה? פירורים. לא שמת לב! בטח!  פירורים על השטיח ואת לא רואה."
"אני מצטערת, באמת לא ראיתי"
"אין בעיה. אל תדאגי והאמת היא שאני יכולה להראות לך איך אוספים. אפשר עם יעה, אפשר עם סמרטוט,  סמרטוט לח, אבל אפשר גם עם הידיים, ככה, גורפים אותם פירור, פירור עד שכלום לא נשאר"
שותקות. הפעם נדמה לי שגם המזגן שותק.
"את רוצה שאני אאסוף אותם? עכשיו? את הפירורים?"
"נראה לך? עכשיו?  חבל על כל דקה פה כמה שאני משלמת לך"
"אז אולי אני אאסוף אותך?"
"מה? אותי? מאיפה הבאת את זה עכשיו? מה, אני נראית לך פירורים?" היא צוחקת, מסיטה את שיערה אל עיניה והידיים שלה מושכות אל חיקה את התיק הירוק, הענק, זה שהיא לא זזה בלעדיו.
עכשיו התיק מונח על הבטן שלה, הגוף שלה מסתתר והמראה שלה מתערבל לי בראש עם המילים שאמרה לי לפני שהכל התחיל, בטן, זין, מהר, מדרגות, דום שתיקה, לשון, נכנס, אמרתי...
הרגלים שלי מחפשות להרגיש אדמה והיא מחזירה אותי אליה.
"אולי אני יאסוף את הפירורים וישים אותם אצלי בתיק. יש מקום אצלי ואני רגילה לאסוף"
"פירורים?"
ובפעם הראשונה העיניים שלה נפרדות מהשטיח וננעצות בי.
"תגידי, כמה פעמים ביום אנשים משאירים אצלך פירורים על השטיח, ספרת פעם? ואולי, ואולי אלו בכלל הפירורים שלך, יכול להיות?
מה את אומרת? "
אני נושמת עמוק. בית החזה שלי עולה ויורד והעיניים שלי יורדות לשטיח ומחפשות אותה, אותי, אותנו, את הפירורים.
והשטיח, שותק. יודע שהסיפור עוד לא נגמר.
שתיקה, שיתוק, להשתיק, להשקיט, די.
"בואי, בואי ואני אראה לך איך אוספים פירורים" ואז באחת היא כורעת, כל כולה, השמלה הרחבה שלה מכסה את רגליה, מתעגלת סביבה והפנים היפות שלה מתקרבות אל השטיח, מביטות בו בריכוז.
"יש לך שטיח שמח. מי בחר לך את השטיח? והצבעים, חבל על הזמן, חגיגה."
"אז איפה איפה  איפה העוגה?" הקול שלי נצמד לשיר הילדים שנמלט משפתי.
"אז איפה, איפה העוגה?" היא שרה איתי
הידיים שלי נפתחות והגוף שלי נאסף אל גב הכורסה שקניתי באיקאה. התמונה של כיפה אדומה יושבת מול "הסבתא"  קופצת לי מול העיניים: סבתא, למה יש לך עיניים גדולות כל כך?
ליבי יוצא אליה ואני רוכנת לעברה, שומעת אותה אומרת:
"תקשיבי, האמת? נעים על השטיח שלך"
"איך נעים?" אני שואלת ומדמיינת  את הגוף שלי על השטיח וחושבת שמעולם לא בחנתי את נעימותו על גופי, אולי אחרי שתלך...
"נעים. נעים מספיק כדי שאני אוכל עכשיו למות עליו בשקט"
הגוף שלה נסגר. לאט לאט היא מתכנסת לתוך עצמה, הידיים מחבקות את עצמן, הרגלים מתכווצות ונוגעות בחזה, הפנים פונות אל השטיח  והעיניים  פקוחות לרווחה אבל כבר לא רואות.
"עכשיו אני עיוורת"
"תנשמי, תנשמי, לאט"
"אני נחנקת, עוד מעט  אני נחנקת ומתה, עוד מעט"
אני יורדת לשטיח. יש משהו בגובה של השטיח שמבטיח בטחון. מתאים לי אבל לא נוח לי. נעלי העקב לוחצות לי.
"תנשמי, תנשמי, בלי לחץ, תנשמי"
אנחנו נושמות. אני מסתכלת סביבי.
על השטיח שלי מונחים פירורים. אלפים. יותר מאלפים. איך לא ראיתי? הגוף שלי מונח לצידה והפנים שלי קרובות אליה יותר מתמיד.
העור שלה שחום, חלק, נקי ועיניה עצומות.
"תקשיבי, אני רואה. השטיח מלא פירורים"
"אמרתי לך, איך לא ראית?", היא לוחשת.
"אני מצטערת", הוספתי בלחש.
"את חייבת למצוא את הפירורים ולאסוף לי אותם, אני צריכה להחזיר אותם לתיק. אבל אל תתבלבלי, רק את הפירורים שלי, את שלך אני
לא צריכה"
עכשיו אני בטוחה, מישהו אכל את העוגה והשאיר לנו פירורים.
העיניים שלי מחפשות את שלה, "תעזרי לי למצוא?" ואני כבר עפה ומדמיינת איך אנחנו אופות עוגה חדשה ואני יכולה להישבע שאני מריחה את ריח הקינמון מתפשט בחדר.
כף היד שלה נפתחת. גם כף היד השנייה. איטיות התנועה מחזירה אותי למציאות.
"תנשמי, תנשמי, ככה, אל בית החזה, לתוך חלל הבטן".
העיניים שלה פקוחות ואני מקרבת אליה את התיק הירוק, הגדול שנשכח לרגע, ממתין.
"כל אחד והתיק שלו. אני אוהבת את התיק שלי. אני לא מוותרת עליו. לפעמים אני חושבת שאני זה התיק. את אוהבת אותו?"
אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אבל מה להגיד לך עכשיו, שאני אוהבת אותך?
"אני אוהבת את התיק שלך"
"קחי, תחזיקי, אני מרשה"
"יש בו הרבה דברים"
"וזה עוד לפני שאספנו את הפירורים, אמרת שיש שם אלפים"
"נכון, אבל אל תשכחי, יש גם פירורים שלי שאותם לא צריך להכניס לתיק".
החיוך שלה מאיר את הרגע
"את מחייכת?"
"אין חגיגה בלי עוגה. השטיח שלך נעים לי, מה את אומרת שנעשה את הפגישות שלנו פעם על השטיח ופעם על הכיסא?"
"איפה תרצי לשבת עכשיו?"
"נעבור לכיסא. אבל תחשבי מה עושים עם הפירורים, אי אפשר שהם יישארו על השטיח".
אנחנו קמות. אני קמה לאט יותר.
"לעזור לך?"
"כבר עזרת, הראית לי את הפירורים"
"תגידי מה את לוקחת כל כך ברצינות, בסך הכל פירורים. מה זה פירורים על שטיח כל כך יפה."
"באמת, מה זה פירורים על שטיח כל כך יפה?"
התיק שלה מונח בינינו. היא מתבוננת בי ובתיק.
"נגמר הזמן?"
העיניים שלה מסתכלות עלי ולרגע יכולתי לראות את ידינו נפגשות, אוחזות בידיות הכתומות, מעבירות בינינו את המשקל.
אני מקרבת אליה את התיק.
"את יודעת, התיק הזה, עם פירורים, בלי פירורים, אני באמת אוהבת אותו"
ויש מה לאהוב אני חושבת ומסתכלת על התיק הגדול, הירוק שלה, ומחכה לשעה שבה אוכל לחזור לשטיח, לאסוף את הפירורים מכל היום ולנוח, לנוח.