לשרות עם חוסר האונים ולהיות יכול לו: על התמודדות עם מחלת ים, מחלות ודכאון.
ארנון רולניק | 19/4/2016 | הרשמו כמנויים
אומרים עלינו הפסיכולוגים שאנו הולכים ללמוד פסיכולוגיה בגלל בעיות שלנו. לעיתים קרובות זה נכון. (אם כי אליס מילר תטען כי מגיל צעיר הוטל עלינו תפקיד ה Parental Child והוא שדוחף אותנו לבחור בתפקיד המטפל)
אני רוצה להודות שחלק מהעניין שלי בפסיכולוגיה היה אכן קשור להיותי חולה.- חולה במחלת ים. במאמר קצר זה ארצה לשתף בתובנות הפסיכולוגיות שלי הקשורות בהתמודדות עם מחלת הים, חוסר האונים שהיא יוצרת ודרכי ההתמודדות עימה.
ארצה לטעון כי קיים דמיון בין תגובת חוסר האונים תחת תנאי מחלת ים לבין תגובה דומה שאנו מוצאים במצבי מחלה ודכאון.
הגעתי לשרת בחיל הים במקרה, מקרה לגמרי. עד מחזור הגיוס שלי היו מגייסים לקורס חובלים בעיקר בוגרי בתי ספר ימי. והנה בשנת 1970 – גם בשל הגעת כלי שייט חדישים לשרות בחיל הים הוחלט להזמין "תיכוניסטים" רגילים לקורס חובלים. לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על מחלת הים.
ובכן מסתבר שהסטילים הראשונים של חיל הים שהיו בנויים כדי להיות קלים, מהירים ובעלי גזרה צרה מבחינת חתימת במכ"מ (כך שלא יתגלו בקלות ) התנדנדו בדיוק בתדר שיוצר מחת תנועה ( 0.1 – 0.5 hertz. מחקרים שבוצעו אז הראו כי קרוב ל שני שליש של המפליגים בכלי שייט זה עשוי לפתח מחלת ים גם בים שאינו סוער במיוחד (בסקלת בופור ים 3)
עד כאן המרכיבים האוביקטיבים של התופעה אלא שהנושא המעניין מבחינתי אינו צד זה וגם לא הסימפטומים של מחלת הים (בחילה, הקאה וגם סחרחורת כאבי ראש ותחושה כללית של מחלה) – אלא העובדה כי מחלת הים (או בשמה הכללי יותר מחלת התנועה) יוצרת חוויה סוביקטיבית של אפאטיות פאסיביות וקושי בתפקוד.
הנה למשל תאור אוטנטי של חוויה זו כפי שמתאר אותה דדי לוכסמבורג ששרת יחד עימי בסטילים :
" זה מתחיל בהרגשת כבדות, הראש כבד, ההרגשה היא כאילו אתה לבוש ברשת מתכת על גופך, (כמו שלבשו הלוחמים בימי הביניים), הכל כבד כל כך. הטלטלות האיטיות של הספינה גורמים לא רק להרגשת כבדות אלא גם לאות ועייפות. מתוך עייפות מהסוג הזה קשה יותר לתפעל, קשה להתרכז ולהביט במסך ובצגים אבל נהלי התפעול, "הפקודה" והתרגולת הם טבע שני לנו. המצב הטבעי אליו אתה שואף במצב של עייפות בגלל ים קשה הוא להישען על שידת ההפעלה, להניח את המרפקים, להתכופף ולהניח את הראש. אבל אתה בתפקיד וצריך להילחם ברצון הטבעי הזה ולהתגבר עליו”
כקצין ים צעיר אני זוכר את העוצמה של המאבק הפנימי בין אותו כוח של המחלה שמקשה עליך, לחשוב, ליזום ולבצע, לבין תחושת האחריות, והצורך לתפקד. לכן אך טבעי היה שבעבודת המאסטר וגם בעבודת הדוקטורט שלי חקרתי את הנושא.
הצעתי להבין את ההשפעה הפסיכולוגית של מחלת הים כ סוג של helplessness בהתאם למחקריו של Martin Seligman שדיבר על התפתחות של "חוסר אונים נלמד" כאשר אנשים ובעלי חיים נחשפים לגרויים אברסיבים שאין להם שליטה עליהם.
ההשערה שלנו היתה שהחשיפה המתמדת לטלטולי הספינה מבלי יכולת להמנע מהם ומהבחילה הנלווית יוצרת את חוסר האונים הזה. כסימוכין נזכרתי בעובדה כי נהגים של כלי רכב לעיתים רחוקות מרגישים רע בעוד הנוסע הנחשף בדיוק לאותה תנועה עשוי לעיתים קרובות לפתח הרגשה רעה. חלק אחד ממחקרי ביקש לתקף עובדה זו ואכן יצרנו פארדיגמה מחקרית בה שני נבדקים נחשפים לגרוי תנועה שיוצר בחילה אך לאחד היתה שליטה על התנועה ולשני לא. הצלחנו להראות שלא רק שהתגובות הפסיכולוגיות היו קלות יותר אצל הנבדק עם השליטה, אפילו הסמפטומים הפיזיולוגים נחוו כקלים יותר כאשר לאדם היתה שליטה על גרוי התנועה.
יחד עם פרופ. מיכאל רוזנבאום ז"ל הוכחנו כי אנשים בעלי יכולת שליטה עצמית יצליחו לתפקד טוב יותר תחת תנאי מחלת ים בהשוואה לאנשים אחרים עם אותה נטייה למחלת ים אך בעלי יכולת נמוכה יותר לשליטה עצמית.
יתר על כן , על פי התאוריה של Meichenbaum הראינו כי החיילים שמצליחים לתפקד טוב יותר מאופיינים בדיאלוג פנימי של בו הם ואומרים לעצמם משפטים המאפשרים להם להתמודד עם מחלת הים
ואכן במחקר המשך הראה עמיתי עודד שדה כי ניתן לאמן חיילים לפני עלייתם לשרות בים וללמד אותם שיטות של stress inoculation המבוסס על דיבור עצמי. על פי מחקר זה אותם חילים שלמדו לשנות את הדיאלוג הפנימי שלהם לגבי מחלת הים תפקדו טוב יותר.
זאת ועוד Behavioral Activation היא אחת מהשיטות המודרניות להתמודדות עם דכאון, ד"ר ראובן גל שהיה בין יתר תפקידיו, פסיכולוג בחייל הוכיח כי פעילות הנה מנגנון התמודדות יעיל עם ההרגשה הרעה בים.
עד כאן על חוויות העבר וסקירה קצרה של חלק מהמחקרים בתחום. היום כפסיכולוג קליני אני שואב הרבה מההבנה שלי על דכאון ועל התמודדות עם מחלות מההתנסות שלי עם מחלת הים. כשמטופל משתף אותי בקושי לקום בבוקר, באנרגיה הנמוכה, בחוסר הרצון לעשות משימות שונות, ובתחושת הפסימיות הכללית, אני נזכר בחוסר האונים שמחלת הים מייצרת. וכשאני מציע לו טכניקות שונות להתמודדות עם חוסר אונים זה, איני שוכח את המאמץ הראשוני שנדרש במצב זה כדי להאמין שההרגשה יכולה להשתנות. ודווקא בשל ההכרות עם חוויה זו הן כסובל ממחלת ים והן כחוקר את התחום – אני יכול גם להציע שיטות להתמודד עימה.
יתרה מזו, כמי שאמון על התפיסה שטיפול פסיכולוגי הוא יעיל יותר כאשר יש בו אלמנט התנסותי (ראה למשל Wachtel) וכ"חניך" של ה Unified Protocol של בארלו אני מחפש לאפשר למטופל הזדמנות לתרגל את יכולת ההתמודדות שלו – או במילים אחרות לבצע חשיפה או exposure. להערכתי אנשי ה CBT פיתחו דרכי חשיפה בעיקר להפרעות חרדה ולהפרעות אובססיביות קומפולסיביות. אך דומני שלהתמודדות עם מצבי מחלה, חוסר אונים ודכאון פותחו פחות דרכי חשיפה.
נסיוני בחיל הים, ביצירת מחלת ים באורח מבוקר באמצעות סימולטורים שונים, מאפשר לי גם היום להציע, במקרים מסוימים חשיפה למחלת תנועה כחלק מדרך להכנה להתמודדות עם מצבי מחלה בכלל וחוסר אונים בפרט.
הקורא המצוי בהתפתחות הפסיכולוגיה בעולם יכול להתרשם בטעות כי כתיבתי כאן מאפיינת יותר את הדור השני של ה CBT – הגישה של "להלחם" בסימפטומים. זה אינו מדוייק, הגישה המוצעת כאן אומרת שצריך להתייחס להרגשות הרעות שמצבי מחלה יוצרים כמשהו שצריך לשהות איתו, ולא להבהל מקיומו. ליתר דיוק אני מחפש עמדה המציעה לנכוח מול המחלה. לנכוח משמעותו להיות שם עם קבלה של התחושות הרעות אך לא להכנע להן.
זזה מסביר את הכותרת של המאמר "לשרות עם חוסר האונים ולהיות יכול לו" המילה ל"שרות" נלקחה מהתנ"ך. שמו של יעקב שונה לישראל משום שהוא שרה עם המלאך ("כי שרית עם אנשים ואלוהים ותוכל"). אני מציע פרוש האומר כי ל"שרות" פרושו ל"היות עם ולהלחם ב..."
זהו אם כן שלוב של עמדת דור שלישי ודור שני של ה CBT. שלוב של קבלה ושל חיפוש דרכי התמודדות.
לסיכום השרות בצהל הוא ודאי פרק מעצב לכל חייל. ואין ספק שעבור רבים מאיתנו השרות בצהל הכין אותנו לקראת מצבי לחץ שונים בחיים.
במאמר קצר זה ניסיתי להראות כי השרות בחיל הים תחת תנאים של מחלת ים – לימד עוד סוד חשוב – את סוד ההתמודדות עם חווית חוסר האונים. או במילים תנכיות: שרינו עם חוסר האונים ויכולנו לו.
