בלוגים | החיים, הנפש, היצירה

האם ישו היתה אשה? על 'דרך היסורים של הגוף' של קלאריס ליספקטור

רות נצר | 5/4/2016 | הרשמו כמנויים

האם ישו היתה אשה? על 'דרך היסורים של הגוף' של קלאריס ליספקטור*

קלאריס ליספקטור היתה סופרת יהודיה ברזילאית מחוננת. שניים מספריה המופלאים תורגמו לעברית. עכשיו תורגם גם הספר דק הגיזרה, 'דרך היסורים של הגוף'. הספר מכיל 13-14 מעין-ספורים קצרים, שנעים בין מציאות וסוריאליזם, ומעורר מחלוקות בין המבקרים. רובם ראו בו 'זבל' חסר ערך ספרותי. אחרים זיהו בו פוטנציאל חתרני נועז כנגד המקובלות הספרותיות והמגדריות כשהכתיבה כביכול סתמית והיא בדרגת האפס של הקיום.

הספורים כולם על נשים, על הסבל הגופני-נפשי של צרכיהן המיניים המוכחשים: הסיפור על הגבר בעל הגוף שחי עם שתי נשים, אחת כחושה וגבוהה והשנייה שמנה וזללנית, ועוד נזקק מדי פעם לזונה נבחרת. גם הן מדי פעם נזקקות זו לזו. כשנודע לשתי נשותיו, שאינו מסתפק בהן, הרגוהו וקברו אותו בגינה ושתלו על קברו ורדים; על האירית אדומת השיער, שהפכה מהצנועה שבצנועות לזונה, אחרי ביקור של מלאך-חייזר במיטתה, שדרכו התוודעה אל תענוגות הבשר; על אשה שעזבה את המנזר למען צרכי המין של גופה הבוער ונישאה וילדה ארבעה ילדים; על אשה עשירה מבוגרת שמממנת צעיר בן 19שיספק את צרכיה המיניים והוא מנצל אותה כספית ורגשית; על אשה בת שמונים ואחת שנזקקת לאשור מרופא ללגיטימיות של צרכי המין שלה ולעינוגה העצמי; הסיפור על "דרך היסורים" של מריה דאס דורס (מריה של הכאבים) שנכנסת להריון והיא בתולה וכששומע על כך בעלה הוא צועק "אז אני בעצם יוסף הקדוש?" ומכאן ואילך מתגלגל סיפור קצר של נסים – מריה ילדה כמצופה באורווה, אבל כדי למנוע מבנה את דרך הייסורים קראה לו עמנואל ולא ישוע. הסיפור מסתיים במשפט: "איש אינו יודע אם הילד הזה נאלץ לבסוף לעבור את דרך הייסורים. כולם עוברים." היא מדגישה את הבדידות ואת הסבל: "אנחנו אבודים בכל מקרה, אין מפלט. כולנו הלומי קרב." (עמ 54).

חשוב לציין שהספר שתורגם רק עתה לעברית נכתב ב-1974, והיה חידוש בזמנו בהעלאת צרכי הגוף והמין של האשה, בדבור גלוי ובוטה, כתיבה זו מהווה אפוא לגיטימציה פרובוקטיבית למיניות הנשית ולסבל שנכפה על נשים שגופן נחשב טמא בתרבות היהודית- נוצרית, והמיניות שלהן הוכחשה או בוזתה בעליל בעידן הפטריארכלי. ליספקטור שזנחה בספורים אלה את מיומנותה הספרותית הגבוהה, וכתבה בשפה רזה נטולת ספרותיות כביכול, כאילו הצהירה בכך שלעזאזל הספרות, כי מה שחשוב הוא שנקשיב לסבל של העולם הנשי.

- פרסומת -

איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות
שמח להודיע על השקת מחזור ד' של תכנית 'רוח אדם'

רות אלמוג (דרך הייסורים של הגוף מעניק רגעים של אושר. הארץ. 1.2.2016) מקשרת בין שם הספר, ו- 14 הספורים (13 הספורים+המבוא) לבין 14 התחנות במסע היסורים של ישו.

היא כותבת שליספקטור "כתבה את דרך היסורים של ישוע – הפסיון – על ארבע עשרה התחנות שלו – כסיפורים שרק אחד מהם קשור לישוע והוא הסיפור על מריה דאס דורס [...] הסיפורים כמעט דתיים הייתי אומרת, כפי שמרמז שם הספר". המשמעות הדתית של הספר נרמזת בין השאר במוטו לספר שכולל שני ציטוטים מהמקרא: "על אלה אני בוכיה. עיני יורדה מים" (איכה א, טז); "ויברך כל-בשר שם קודשו לעולם ועד" (תהלים קמה, כא).

העובדה שדרך היסורים של הגוף הנשי מרמזת על דרך היסורים של ישו משתלבת עם המגמה הפמיניסטית להכרה בסבל הנשי, שכולל בו את הסבל של הגוף המיני הנשי המבוזה והמוזנח. ויתירה מזו, להכיר בערך הדתי-רוחני של הסבל הנשי, ולהכיר שישו הצלוב מתגלם כה רבות בתולדות האנושות כאשה צלובה. יש לא מעט יצירות אמנות בנות זמננו של אשה צלובה. למשל בעבודות של ביאנקה אשל גרשוני.

מהו הערך הרוחני-דתי של הסבל הנשי? אולי בהיותן על כורחן קרבן גואל עבור העולם הגברי. כשהעולם הגברי מחייב אותן להקריב את צרכיהן למענו, והן קבלו עליהן את גורלן כקרבן גואל*. אף כי ליספקטור מוחה נגד גורל זה, קל וחומר נגד קידושו.

על כך כתבתי לפני שנים אחדות:

צְלוּבָה

הַאִם אֵינְךָ רוֹאֶה אֶת הַצָּלוּב

בֵּין עֵינֶיהָ?

אִישׁוֹנֶיהָ הֵם מַסְמְרֵי יָדָיו

נְחִירֶיהָ כַּפּוֹת רַגְלָיו

פִּיהָ הָאָדֹם מֵקִיא

אֶת דַּם פְּצָעָיו –

הַפֶּצַע שֶׁהָאִשָּׁה הַנִּצְחִית

נוֹשֵׂאת

כְּשֶׁהִיא מַבִּיטָה

בִּבְנָהּ הָאֱלֹהִי