צריך לדעת לעזוב
איילת כהן וידר | 20/2/2016 | הרשמו כמנויים
אני לא טובה בפרידות. מנסה ללמד את עצמי לא לחמוק בשקט, לא להתעלם. לא להעלם. במדינת הנפש צריך לדעת לעזוב, לדעת להעזב, להיפרד פרידות ארוכות, לתת מקום לתהליך פרידה. חודש לשנה לימדה אותי המדריכה הראשונה שלי בהתמחות. השבוע נפרדתי מרופאה ומשוררת שאורגת מילים ומגע לרפא בהם את מכאובי הגוף והנפש.
שמונה בגדים לבש הכהן הגדול בבואו אל הקודש. מעיל, מכנסיים, טבעות זהב, אבני חן. פעמון זהב ורימון. מלאות הרימון וריקות הפעמון. על המעיל התכול שלבש נאמר: "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג... על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב; ופעמוני זהב בתוכם, פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, ונשמע קולו בבואו אל-הקודש"
ביוונית קדומה עבודת קודש נקראת Therapeia ואני חושבת על עבודת הריפוי במרפאה בה אני עובדת במרכז לבריאות האישה בבית החולים משגב לדך. לפני 8 שנים נפלה בחלקי הזכות לייסד שרות פסיכולוגי במרכזים לבריאות האישה של קופת חולים מאוחדת במחוז ירושלים. את המרפאה הראשונה פתחנו במשגב לדך, מאז התרחבנו לעוד 4 מרפאות נוספות. בירושלים, בביתר, בבית שמש ובתל אביב. לכל אורך הדרך עבדתי יד ביד, כתף אל כתף, לב אל לב עם מנהלת המרפאה ד"ר שגית ארבל-אלון. רופאה שהיא גם משוררת, אומנית האריגה- אורגת שפה, אורגת מגע ומילים לרפא בהן את הגוף ואת הנפש. יחד יצרנו מסלול רב כיווני בין חדרי העבודה שלנו. לאחר שהובילה את מאבק הרופאות והרופאים בהדסה עין כרם והתוודעה לחוליי המערכת הרפואית החליטה שגית לפנות ללימודי ניהול ומנהיגות רפואית, בשל כך היא נאלצה לעזוב את המרפאה. הפרידה ממנה כואבת לכולנו- לצוות המרפאה, למטופלות וגם לה עצמה. אני מביאה כאן את מילות הפרידה שארגתי מתוך ספר שיריה "מחוץ למעגל":
בחרתי להמתיק לנו את הפרידה ממך בשירים ולחרוז לנו זיכרונות מעטים ויקרים מ8 שנים של עבודה משותפת והספרה 8 היא הסימן של האינסוף מה שאומר שליחסים שלנו שגית של כולנו איתך יחסים שיצאו מפרופורציה אין בעצם סוף כי יש לך יכולת לאפשר לנו להיות דיירות משנה ברחמך ברחם הגדול שיצרת במרפאה,מרפאה שעוטפת ברדיד רך את כל מי שבאה בין הדלתות רדיד רך שארגת, ארוג בשכל וברגש ובשבועת הרופאה שאת נשבעת שוב ושוב. רופאה שיודעת לשמוע צליל של חצוצרה מייבבת שיודעת לקלף ברוך ולגעת בעור החשוף לחתוך בבשר החי לשאת את זרע הפורענות ולהתקרב לשולי הפצע ובין לבין יודעת לערות לתוך המרחב המרפא של כולנו את המרכיב הסודי של שמחת החיים ואת קרן השפע של האהבה של השירה של ההמראות והנחיתות לאמא הודו לאיטליה להונקונג לפמגוסטה לסן פרנציסקו לשדה בוקר ולמטולה
והלב שלנו מלא בגעגוע לימי חמישי כשאת פותחת את הדלת השקופה ועוברת עוד סף של שבוע נוסף. על הכתף צידנית מאורגנת שהכין לך אייל על הכתף השניה כובד מכאובי העולם. על הצוואר חרוזים צבעוניים שמקשטים את פנייך היפות שממלאות את החלל והקול הרועם שלך בטלפון מעמיד במקום מישהו שזקוק לכך, מנהל בית חולים או מפקד שייטת. ואנחנו מתמגנטות אל החדר שלך ושומעות ממך על הלילה שעבר עלייך על אלומות אור שחמלו בו את אלו שעוד רגע אבדו בחשיכה, על ניתוח שעשית מתוך אינטואיציה עמוקה והציל עובר שנצמד לדופן. ואת חורזת לנו סיפורים של עונג בצד עונג כאב בצד כאב על המסע ליפן עם מיכל ואמא על הגיוס המרגש של יובל, על דור שמקריא משירייך לחברים שבאוהל הצבאי ועל התמונה של יואב בעיתון עם החברה החדשה, על הטעמים האמיתיים שהם עבורך ארבעת ילדייך ועל עוגת יום רביעי שאת דואגת שתהיה לאייל. על הדאגה לאבא ועל הטיול בעקבות ילדותם של אמא ואבא, עונג בצד עונג כאב בצד כאב. ואת שרה ואת יפה ואת דרך אגב רופאת נשים. ובקולך הרועם את הופכת את ימי העבודה שלנו לשיר ובין הפנים הפנימי לפנים החיצוני את ממלאת לנו את החלל באינסוף חמלה וריפוי ונתינה בחומר וברוח ובכל כך הרבה שאר רוח.
