טפול פסיכודרמטי ליעקב- קריאה טיפולית בפרשת "תולדות" (פוסט אורח)
שפיות זמנית | 14/2/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פוסט אורח מאת מלכי מילר, מטפלת בהבעה ויצירה
כשרבקה שומעת את בקשתו של יצחק מעשו להביא לו ציד ולברכו, היא קוראת ליעקב ומצווה אותו: "לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב.וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ" (בראשית כז' ט-י).
יעקב חושש ועונה: "...הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה" (שם יא- יב).
תשובת יעקב תמוהה ביותר. שני פרקים קודם לכן, מסופר לנו על מכירת הבכורה ליעקב: "וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב" (בראשית כה' לא-לג).
משפטית, יעקב הוא הבכור. לכאורה, היה על יעקב לעשות דבר פשוט אחד: לומר להוריו כי עשו מכר לו את הבכורה. או אז לבוא בגלוי, לאור יום, לקבל את הברכה המיועדת לבכור. לא כגנב בחושך, אלא כבן ראוי המקבל את ברכתו כפי המגיע לו. מדוע הוא לא עושה זאת??
מדוע אנו נדרשים לכל הספור המפותל - ואם נודה בגלוי- המביך הזה?
ההתרחשות הופכת תיאטראלית בעליל בהמשך: "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן. טזוְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיו--וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו" (פרק כ"ז טו-טז).
נוהגים אנו להסביר על פי השתלשלות העלילה, כי התחפושת בה מלבישה רבקה את יעקב, נועדה ליצחק. יצחק העיוור שיאמין- כך היא מקוה- כי בנו עשו לפניו ולא בנו יעקב. גם המפרשים נוטים לכיוון זה.
אציע כאן כיוון חשיבה אחר. אבקש לטעון, כי התלבושת נועדה ליעקב. מטרתה לגרום ליעקב לשינוי פנימי ולהכרה ביכולותיו.
הבה נשוב אל ספור מכירת הבכורה. אין ספק שיעקב אינו מבקש לעצמו רווח כלכלי כתוצאה מהעברת הבכורה אליו. כל מעשיו עד כה, כמו גם עדותו של המקרא, מעידים על אדם ישר ותם. הבכורה עבורו היא לקיחת אחריות. בראותו את עשו, שצרכיו הגשמיים שולטים בו שליטה מלאה, הוא מבין שהאחריות על ההנהגה המשפחתית והישראלית חייבת להיות בידיים מאוזנות. השכל מבין ויעקב, רשמית, הופך להיות הבכור. אולם זה אינו מספיק.
השכל יודע, אך הגוף אינו מרגיש עדין.
יעקב מעיד על עצמו בפני אמו: "ואנכי איש חלק". יעקב חושש כי היה פזיז מדי. כי לא לקח בחשבון תכונות נוספות חשובות שאולי אין בו. הוא חלק מדי... אין בו חיספוס. אין בו עזות שחייבת להיות חלק מתכונות הבכור, המוביל. רבקה, אמו של יעקב, מכירה אותו היטב. היא יודעת שעליה לטעת בבנה אמון בעצמו. עליו לחוש את 'השעירות' המחוספסת שקיימת בתוכו. 'שעירות' שעד כה לא היה מודע לה, חיספוס ועזות שעד כה לא נדרש להם.
במושגים טיפוליים ניתן לומר, שרבקה מכניסה את יעקב לסיטואציה פסיכודרמטית. במקום לנאום לו נאומים ארוכים על תכונותיו המופלאות וזכאותו לבכורה בדין, היא גורמת לו לחוויה רב חושית של מגע וריח, ובטכניקה של חילוף תפקידים, כשהוא לבוש בבגדי אחיו הוא עומד לפני אביו ומעיד על עצמו: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (שם כז' יט).
יעקב, שעד כה לא שיקר מימיו, לא היה מסוגל להוציא משפט כזה מפיו, אלמלא חש באותו הרגע כעשו. לא הבגדים הפכו אותו לבעל 'תכונות עשוויות'. היו בו התכונות האלה כבר קודם לכן. אולם הבגדים איפשרו את הוצאתם מן הכח אל הפועל, בבחינת: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" (בעל ספר החינוך, מצוה ט"ז). לא דיבורים כי אם מעשים, הם שאיפשרו ליעקב לעמוד בזקיפות מול אביו, יודע ששם מקומו. זאת, לאחר שזמן קצר קודם לכן, עוד מילא אחר מצוותה של אמו כ"אנוס וכפוף ובוכה" (בראשית רבה סה', טו).
ואמנם יצחק, אשר כהו עיניו מראות, מאשר את השינוי שחל ביעקב בראיתו הפנימית: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו" (שם כז' כב). הקול, שהוא הביטוי לפנימיות האדם, מגלה את תכונותיו הרוחניות של יעקב, כפי שהכרתיו וידעתיו עד כה. אולם עתה נוכחתי, כי ידיו, הצד המעשי שבו, יוכל לתפקד כעשו בשעת הצורך. ואם כן, זהו הבן הנבחר.
"גם ברוך יהיה!" (שם כז' לד)
