להשמיע או לשמוע

Yigal Ben Haim3/1/2010

מתאים לתחושתי. מזה זמן ש אני חש כי עודף המלל המקצועי כולל שלי שווה התיחסות. כשלעצמי תרבות באכות כמו ספרות , הצגה,קונצרט וכו מעשירה וממתנת אצלי את העודף הפרשנות שמסבירה הכל.קצת פחות לדעת עם יותר ענווה. יגאל בן חיים

עינב לבני31/12/2009

להשמיע ולהשמיע. ד"ר ירום הנכבדת, אינני מבין על מה את צערך וכעסך. הרצון של אנשי מקצוע להשמיע את דבריהם רצוין והגיוני,
רצוי כיוון מטרת הכנסים, עד כמה שידוע לי, היא הזדמנות לחלוק ידע וניסיון ולאפשר לאחרים לחשוב, ללמוד ולהעשיר את עולמם המקצועי, ואם אין את מעוניינת להיות שותפה לכך או שדובר זה או אחר אינם מעניינים אותך להבנתי את לא מחוייבת להיות נוכחת.
הגיוני כיוון שבמקצוע בו אתה באופן עקבי שם את האחר במרכז וקולו הוא המשמעותי,אפשר שנכון שתהיה למטפל, במה לגיטימית לשים את עצמו במרכז ולהשמיע את קולו. יותר מכך נראה כי גם את בוחרת לא פעם להשמיע את קולך במדיות שונות, במה ניבדלת וראויה יותר דרכך משל האחרים?.
אם יש משהו שמלמדת התופעה של ריבוי האיגודים והכנסים זה שיש לנו צורך חזק להשתייך ולתקשר עם אחרים באופן פתוח וטבעי יותר. במקצוע שברובו מחייב אותך ביום יום, לנפרדות,בדידות, עומס רגשי וביטוי אישי זהיר, מדוד ומצומצם אולי נכון שתהיה האפשרות לחיבוד ושיח.
וכן אפשר שהפצע הנרקיסיסטי לא מחלים גם אחרי שנים של עשייה, אבל האם עלינו לבקר את עצמנו על כך או אולי מותר שנפנה את יכולותינו המקצועיות קצת לעצמנו ונגלה כלפינו מעט אמפתיה ?

שני סמאי29/12/2009

מקשיבה ומגיבה. ורוצה להתייחס לשני דברים עיקריים-
הראשון הוא הפצע הנרקסיסטי עליו מדברת אליס מילר. ואכן, לפי דעתי יש משהו בבחירה במקצוע טיפולי שהוא בבסיסו לא רק להקשיב לאחר במצוקותיו, אלא להצליח לעשות משהו מעבר לכך, ומעצם ההגדרה הזו- אנו חייבים להשמיע את קולנו. ונכון, לצד הסיפוק הכרוך בעזרה, הבנה מעמיקה, הקשבה, נמצא גם הסיפוק ביכולתנו להשפיע, לשנות.
השני הוא שאכן יש תחושה חזקה שבתרבות בה אנו חיים כיום- בה הכל כל כך מהיר, משתנה, ונזיל- שיש צורך מתמיד להצליח ולייצר משהו חדש, לכאורה "לספק את הסחורה". אבל הצורך הזה- (במינון הנכון וללא ייסורים שעלולים לעתים להתלוות אליו)- הוא גם זה שעוזר לנו לא לקפוא על שמרינו, לשמור על יצירתיות, לחשוב מעבר, להתפתח כל הזמן.
והנה אמרתי את דברי. בהחלט סיפקתי צרכים נרקסיסטיים שלי. אבל יחד עם זאת- הייתי צריכה להיות סקרנית מספיק להיכנס ולקרוא דברים שמעניינים אותי, לחשוב, להגיב, לצפות לתגובות - ואני מאמינה שכל אלו, מעבר לסיפוק אישי שיכולים להוות עבורי (אינטלקטואלי או רגשי), בהחלט יכולים לתרום גם להתפתחות מקצועית- הצורך להגיב מחייב לחשוב באופן מעמיק יותר על סוגיות משמעותיות לטיפול, להצליח ולנסח דברים באופן מובן (לאחר ולי גם יחד), וכן- גם לחדד את יכולת ההקשבה.
עם זאת, ברור גם שאנו מביאים חלקים אחרים שלנו בסיטואציות והקשרים שונים. הדברים שאומר, האופן בו הם ייאמרו, המינון שלהם (וכו'...)- יהיו שונים בין אם, (למשל :) ), מדובר בתגובה בבלוג, או בתגובה בחדר הטיפולים. וזו אחת ההבחנות החשובות שאני לוקחת עמי מהדיון עד כה.

חן גרשוני27/12/2009

את צודקת מאוד. מי שצריך להשמיע זה המיעוטים הנוירולוגיים. אכן, אנשי מקצוע צריכים להשמיע הרבה פחות ולשמוע הרבה יותר.
לדוגמא: בישראל פועלות מספר קהילות של מיעוטים נוירולוגיים, כגון 'אס"י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל' (אתר: http://aci.selfip.org פורומים: http://aci.selfip.org/forums/index.php ), 'קהילת האנשים הרגישים מאוד בישראל' (אתר: http://www.facebook.com...100033427197 ), וכו'.
אנשי מקצוע, לעומת זאת, כותבים מאמרים הנוגעים ישירות לחברי הקהילות הנ"ל מבלי להיוועץ בהם כלל. התוצאה, על פי רוב, היא שאנשי המקצוע כותבים דברים שגויים לחלוטין... דוגמא נפוצה היא התעקשותם של אנשי המקצוע להגדיר את האוטיזם כהפרעה, בעוד מרבית חברי קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי, הן בישראל והן בחו"ל, רואים באוטיזם שונות לגיטימית המהווה מרכיב חיוני בזהותם העצמית.