בוגרים והוריהם - הצל והטורח

ד"ר ניצה ירום | 26/11/2015 | הרשמו כמנויים

בוגרים והוריהם – הצל והטורח

כל פעם מחדש מפליא אותי השיח השוויוני שמקיימים כיום הורים עם ילדיהם הקטנים. אין יותר שיח מתיילד, יש 'שיח-שיח', כולם כמו גדולים. נראה שלקטנים אין שום בעיה עם זה, בעיקר כשכך נוהגים אתם מן ההתחלה – שואלים לדעתם, מאפשרים להם לבחור את השלגון או המנה שלהם, מתעניינים ברצינות בקורותיהם בגן. מה שמעניין הוא השיח ההדדי והבוגר שההורים מספקים; זה מופלא בעיני כי אתם לא דיברו כך, הם גדלו בתרבות חינוכית שונה לגמרי, שאותה הם הפנימו – שבה השיח עם ילדים היה חד-כווני: אמרו להם מה לעשות, חינכו אותם לעמוד זקוף, לאכול בפה סגור, עיצבו אותם כמושאים של חינוך ודאגו להם כמושאים של בריאות. אבל באורח פלאי כמעט, ללא הוראה פורמאלית, הורים משוחחים כיום עם ילדיהם הקטנים באופן שוויוני ושוטף, כשני שותפים הנהנים בעליל מן התרחשות המתאפשרת להם.

אלא שכאשר מדובר בשיח בין מבוגרים והוריהם, בין הורים והורי-הורים – הרי שהנינוחות החדשה כמעט ולא ניכרת. נהפוך הוא, מצד בוגרים כלפי ההורים שלהם רואים מאמץ, אילוץ, התחמקות וקריקטוריזציה. וכאן מן הראוי לשאול: איך זה שלא התפתח שיח של סובייקטים בין הדורות הבוגרים? המשונה הוא שדווקא הפער הבין-דורי ביניהם הוא קטן מבעבר: הורי ההורים לרוב נולדו בארץ, ישנה שותפות תרבותית אתם, הם היו בתנועת נוער, בצבא, באוניברסיטה. בכל זאת – המתח הבין-דורי ניכר ומעורר שאלות, בייחוד אם משווים בינו לבין השיח הבין-דורי 'הצעיר'.

ברצוני לנסות למפות את השיח הבין-דורי המאולץ והלא נעים הזה בין בוגרים להוריהם תחת שתי כותרות בעלות פוטנציאל מסביר – הצל והטורח:

הצל: ההורה של ההורה נתפס על ידי ההורה או הבוגר כמי שבעצם נוכחותו מנמיך את בגרותו, את הישגיו ואת חיפוש הדרך של צאצאו הבוגר. הבוגר ממשיך לראות עצמו כנמצא בצל ההורה שלו, כאילו שהוא נשאר מקובע במעמדו כילד. התסביך האדיפאלי הקלאסי נראה כקם לתחייה: צריך להקטין (לא להרוג) את האב, כדי שהצעיר יפלס את דרכו.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

השאלה הנשאלת כאן היא: האם אין אפשרות לאנשים בוגרים ואינטליגנטיים לעבד את הדימוי הילדותי שצלו של ההורה שלהם מנכיח עבורם בבגרותם? אם ההורה שלהם נשמע להם כמבקר אותם – הרי אפשר לקחת את זה בפרופורציות, אפשר לענות, אפשר להתבדח. אין שום הכרח להתייחס לדברי ההורה של ההורה כאילו היו 'דבר האלוהים', להיאחז בהם ולהדהד אותם כאילו מדובר בקביעה פסקנית שאין אפשרות למחשבה נוספת אחריה, כפי שקורה במקרים רבים. אם ההורה של ההורה חרד – אין הכרח שמצב זה יעלה בהורה ספק לגבי עצמו ותפקודו או יעורר בו חרדות וחוסר בטחון שהוא או היא חוו בילדותם. אנשים שונים זה מזה ובני דורות שונים מגיבים באופן אחר: יש הבדל בין 'סבא' דואג ובין 'אבא' שדואג פחות; הבדלים בין הדורות אינם הטלת ספק באחד מהם. אפשרי גם שחוסר הנחת או הדאגה של האחד (הבוגר יותר) – מביא פן נוסף של המצב - בדאגה לנכד, בהתארגנות פיננסית – שאדם בוגר יכול לשקול אותו מבלי להרגיש מחוק, מבוטל, נזוף, ילד.

במילים אחרות, צילו של ההורה על צאצאו הבוגר (כהורה, אך לא בהכרח) הוא תגובה שכיחה, שמבוגרים יכולים להיחלץ ממנה, כפי שלימדו עצמם לנהל שיח הדדי עם ילדיהם הקטנים, שפעם סברו שהם לא מפותחים דיים וצריך רק ל'חנך' אותם, לדבר אליהם ולא איתם. 'צל ההורה' היא מורשת מן העבר, שניתן להאיר אותה ולהשתחרר ממנה, כשנותנים על כך את הדעת. גם כאשר משמרים את עוולות ההורה כדי לתקן פגיעות וחסכים מהילדות – אפשרי להתבונן בהן כמזכרת מן העבר ולא כסיבה טובה דייה ל'רדת' על ההורה הזה כשגדלים ומתחזקים או שואפים להתחזק.

הטורח: הזקן הוא נודניק, בן תרבות שעבר זמנה. הוא חושב שהוא יודע אבל הוא מבלבל את הראש. כפי שניתן לצפות בשיח שוויוני של הורה עם ילדו הקטן, ניתן לצפות (למשל, במסעדות) במבוגר וההורה שלו: המבוגר-הצעיר ידבר בקול רם אם המבוגר הוא זקן או זקנה, יכתיב/ימליץ להם מה כדאי לאכול, וישנו חוסר-סבלנות שהעניין המשפחתי הזה כבר יגמר.

הבוגר-הורה של זמננו הוא אדם עסוק, יש הרבה דברים שחובתו לטפל בהם, ולפיכך ההורה שלו נחווה כמטרד נרקיסיסטי, מי שמפריע לו בהשקעותיו ובעיסוקיו, וכשצריך לפקוד אותו או להתייחס אליו - הוא נחווה כטורח. כאשר ההורה של ההורה משמש פונקציה – הוא בייבי סיטר או עוזר בהסעות או בשמירה על הנכדים, יש לו תפקיד. אבל השאלה שיכולה להישאל היא: מה קורה לקשר הנפשי הבין-דורי, שהוא מעבר למתן שרות – האם בגלל שהבוגר נזקק לו וצריך להודות בגינו - הוא נתפס כטורח? האם החשבונות של הורים וילדים-בוגרים לא מאפשרים מקום חופשי שבו ניתן סתם לשוחח? האם שני הדורות הללו לא מסוגלים בשום אופן לנהל שיח הדדי, כמו ההורה וילדו הצעיר?

התנגשות התרבותית בין שני הדורות היא עובדה. הורה-ההורה שחי בעולם עבודה ודיור שבו התקיימה קביעות - יתקשה לתת עצה משמעותית לבנו או לבתו שמתפקדים בעולם ההייטק או מתרוצצים מבית שכור אחד למשנהו. אלא שהתנגשות או מפגש תרבויות הוא משהו שבגללו אנשים צעירים נוסעים לארצות רחוקות, ואילו מתחת לאף - הופך אדם קרוב למטרד או ללעג.

זוהי חידה שמעסיקה אותי. האם באמת לא ניתן לקיים שיח בין-סובייקטיבי בין הורים וילדיהם הבוגרים? למרות העובדות בשטח, יש לי אמון ביכולות האישיות; נראה לי שאם העניין יגיע לכדי תשומת לב – נוכל לראות זוג נשים, אם ובת בוגרות, או זוג גברים, אב ובן, או הרכבים בין-דוריים אחרים, יושבים בבית קפה ומשוחחים. לא האחד נואם, לא השני מצטדק. הם פשוט משוחחים.