הפורנו כבית ספר לחינוך מיני
ד"ר ניצה ירום | 30/9/2015 | הרשמו כמנויים
הפורנו כבית ספר לחינוך מיני
נראה לי שהגיע הזמן ל'שחוט פרה קדושה'. רצוני לדבר על צפיית בני הנוער בסרטי פורנו כיום - כבית-ספר למיניות וכבילוי עבורם.
כשמתבוננים בתקשורת ובשיח ההורי על הדאגה לדור הצעיר, מתקבל הרושם שהורות כיום פירושה מציאת אפליקציות לקשיים חינוכיים – למשל, לצריכת הבנים הצעירים סרטי פורנו. מה עושים כאשר 50-70% מהבנים צופים בפורנו? כאשר 78% מבני ה- 15-17 צופים בהם כמה פעמים בשבוע? הדגש בשיח של ההורים והתקשורת הוא על חיפוש חקיקה בטוחה לאינטרנט ועל פיתוח אפליקציות לסינון הסרטים. אין לי ספק שכך לא עוצרים את החשיפה. בעיקרון מדובר בעניין התבגרותי, שבו המבוגר צריך ללוות את הצעיר שלו המתפתח למבוגר פעיל.
העניין שלפנינו הוא הסיפור הישן על התבגרות ומיניותם של צעירים, אלא שבימינו המיניות המתבגרת פוגשת את הטכנולוגיה. נראה שההורים שכחו שמדובר בנושא אישי שגור הדורש קשר בין-דורי ולווי חינוכי - ומתעלים את המבוכות שלהם ואת תשומת לבם לדאגה ולפתרונות טכנולוגיים וחוקיים.
את הדיון שלנו נמקד ראשית בעובדה בסיסית - בנים (וגם בנות) מרבים כיום לראות סרטי פורנו, וניתן ללמוד מכך שהטכנולוגיה מספקת כיום בית-ספר זמין לסקס, כשההורמונים מתעוררים.
שני המינים סקרניים כיום לגבי המין. נהוג לחשוב שלבנים אין בעיה, אלא שצריך לקחת בחשבון את חיפוש הדרך שלהם לגלות ולממש את המינית שלהם – כיצד לאונן, כיצד לאותת לבת, כיצד להתנהל עם בת שכבר משתפת פעולה. גם הבן נבוך ומגשש את דרכו, ואולי בחסות ה'חבר'ה' ובחשכת המסכים הוא מתנסה באופן היחיד שהוא חש שפתוח בפניו, בעניין שהוא כל-כולו מתנקז אליו בהתבגרותו. בשיח של מבוגרים על מיניותם של מתבגרים-בנים מוצגים הבנים לרוב כמנצלים, בשעה שגם הם חשופים ללחצים חברתיים, שקשה להם לעמוד בפניהם. גם להם לא ברור עד הסוף שמין קשור ליחסים, לכיבוד האחר ולשיח.
סרטי הפורנו הפכו זמינים כסובייקט טכנולוגי. זהו מקור לימוד על סקס ומקור בלוי, לא רק לצעירים. תמיד שימשו 'חומרים אסורים' כמורה המיני של צעירים, ומסתבר שגם כיום, ובנגישות רבה. בעבר הספרות 'הזולה' שהוסתרה מתחת למזרון לימדה את הצעירים מה יש לבחורות ומה עושים אתן. כיום מקור הלימוד הוא סרטי הפורנוגרפיה הזמינים. מה בכל זאת ההבדל בין הפורנו והמציאות? הבעייתיות הגלומה בסרטי הפורנו כ'מורה מיני' היא שהמיניות המוצגת בהם אינה דומה לסקס בין אנשים חיים: האלימות בוטה, כי כך היא 'עוברת' טוב במדיום שכולו ויזואלי, ואין השתתפות בחוויות חושיות ורגשיות אחרות: של ליטוף ומגע, של מבט עין מצד האחר השותף, אין הדדיות.
היום מדברים על 'התמכרות' לסרטי פורנו גם בקרב צעירים וגם בקרב מבוגרים, עד כדי הבנייתה במוח – נעשים מכורים לזה. ועל פי דגם זה נבנית תפיסת העולם של הצעירים לגבי היחסים בין המינים: מהו גוף של אישה – מועצמת חזה, מבליטת איבר מינה, מביימת אורגזמה, ומהו גוף הגבר – אורך איבר מינו, מספר הפעמים בלילה ומשך הזמן לאורגזמה המינית, ואיך מתנהלים היחסים בין המינים – בכוח, בכניעה ובאלימות. המסקנה היא שסקס שלומדים מתוך האינטרנט מלמד את הנוער כיצד סקס אמור להיראות ומבנה לו עולם מושגים מעוות לגבי הסקס הממשי. המודלים המבויימים הללו מקבעים עוות, והפער בין המציאות ובין מציאות הפורנו הופך לבלתי ניתן לגישור - בהעדר תיווך אנושי חי. ההתמכרות היא לרוב תוצאה של בידוד חברתי.
מסתבר גם שחלקם של הצעירים הוא, בכל זאת, בעל הבחנה: נער בן 17 סיפר שאחרי צפייה ממושכת בסרטי פורנו נהייה משעמם וצפוי, כל הזמן אותו דבר. סרטי פורנו שהוא וחבריו ראו בכתה ג' כבר לא 'מזיזים' להם בכתה ז': כשהבנים מתחילים לאונן – לראות פורנו ביחד זה כבר מביך אותם.
המסקנה היא שהבוגרים כיום צריכים למצוא דרך לראות בצפיית ילדיהם בפורנו עובדה שחייבים לקבל, תוך יכולת להתייחס אליה בשיח עם ילדיהם, כולל את עניין העיוות הכרוך בה. לגבר שבסרט היה איבר קולוסאלי והוא 'גמר' 5 פעמים בלילה, אבל גבר נורמאלי לפעמים חרד ולא 'עומד' לו, וליחסים ולגישושים שלו עם בת הזוג אי אפשר לתת נוסחה – הגישוש המיני עצמו מקנה בטחון והוא נכון. בינתיים פרטנרים אמיתיים מעוררים יותר מן המציאות המדומה. ולכן, מספיק שהורה או מבוגר מלווה אחר יראה פעם אחת סרט פורנו כלשהו כדי שיוכלו לשוחח בנוחיות יחסית על הדומה והשונה בינו ובין החיים. צקצוקי לשון ושיח במושגים של 'סרטים אסורים' ו'התמכרות' מצד הדור הבוגר ישאירו את המתבגר המיני מבודד וחסר יכולת להבנת המציאות, כשהסקרנות הבסיסית שלו ידועה מקדמא דנא ורק הטכנולוגיה הוסיפה לה מימד שצריך ואפשר להתמודד אתו.
