על פנטזיות הצלה ונדיבות הדדית בטיפול
רננה אלרן | 14/9/2015 | הרשמו כמנויים
אני חושבת על מספר הפעמים שקראתי על או שמעתי את אחד המדריכים/ות שלי מתייחסים אל "פנטזיות ההצלה" של המטפל/ת כאל משהו שצריך ללמוד לזהות, לנתח ולשחרר.
אבל כשאני חושבת על זה ביני לבין עצמי, נדמה לי שזה סוג של מנוע פנימי שלא הייתי רוצה לוותר עליו. מקובל לראות את האיזור הזה של "פנטזיית ההצלה" של המטפל/ת כמקיים קשר עם העצמי הילדי שרוצה להציל ולטפל בהורים, מה שנקרא לפעמים בימינו "ילד הורי".
אולם ישנה נקודת מבט נוספת ואחרת על פנטזיית הצלה, והיא מהווה נקודת מפגש בין הלא-מודע של המטפל/ת ללא מודע של המטופל/ת. הפסיכואנליטיקאי הארולד סירלס כתב על תופעה מעניינת במאמר מרתק בשם: The Patient as a Therapist to his Analyst. הוא הציע לראות את המטופל/ת הפסיכוטי/ת בתור מי שחי מציאות שבה ההורים לא היו מוכנים או מסוגלים לקבל את מאמצי הטיפול שלו כילד/ה בהם, וכך הרצון להציל אותם ולטפל בהם נותר בגדר פנטזיה. כדרכן של פנטזיות לא-מודעות ושל יחסי אובייקט פנימיים, גם פנטזיות הצלה לא-מודעות אלו נוטות להשתחזר בתוך יחסי ההעברה שבקשר הטיפולי, כאשר המטופל/ת מנסה לטפל בנו. לתפיסתו של סירלס, ישנו ערך רב ליכולתו של המטפל/ת לזהות את המשאלה הילדית ולהיות מסוגל/ת לקבל את הדאגה ואת הרצון של המטופל/ת לטפל בו/ה.
אין בכך כדי לומר שצריך לשאוף להגיע למצב שבו מתרחשת החלפת תפקידים, זמנית או קבועה, בין מטפל/ת למטופל/ת (ובפרט לא acting out שבו פועלים את הפנטזיה במקום להיות מסוגלים לזהותה ולעבד אותה). נדמה לי ששנדור פרנצי ניסה לחקור בדיוק את אותה גמישות מצבית כאשר הוא הציע את המושג "אנליזה הדדית", שבו המטפל/ת והמטופל/ת מתחלפים ביניהם בתפקידים לפי היגיון פנימי של מערכת היחסים. אלא, כפי שהוא עצמו גילה ותיעד ביומניו הקליניים, זוהי דרך רצופת מהמורות וכשלים, .
ולמרות האמור, אני חושבת שזה נכון - המטופלים/ות שלנו מטפלים גם בנו, ונמצאים כנראה בקשר עמוק, לא-מודע, עם הארכיטיפ של "המטפל הפצוע" שבכל אחד מאיתנו, אותו מטפל שצריך שיצילו גם אותו, לפעמים. וגם אם לא מתקיימת "אנליזה הדדית" במלואה, יכולה להיות בטיפול סוג של "נדיבות הדדית" (עיקרון הדאנא) המאפשרת גמישות וקבלה.
וברוח השנה החדשה, אני מקשיבה לשירו המופלא של אביתר בנאי, "יש לי סיכוי להינצל":
