מי יגן על 'ילדי הכאפות' ?

ד"ר ניצה ירום | 21/7/2015 | הרשמו כמנויים

מי יגן על 'ילדי הכאפות' ?

אני מודה שיש בי רגישות מיוחדת לפגיעה בילדים. גם כאשר הפגיעה אינה נעשית בכוונה רעה ובתוך התנהלות פיזית וחברתית במרחב (הסגור) של הילדים עצמם. אלא שהיא מתאפשרת עקב התעלמות המבוגרים, וכך קורה שילדים נפגעים מאלימות כלפיהם, וקודם כל – מאלימות פיזית.

ילדים יכולים לספר בטבעיות על ילד הכאפות בכתתם או בשכבה שלהם. הם רואים לפניהם ילד קטן, דחוי, חסר-אונים שערימה של ילדים מחטיפה לו כי הוא 'מעצבן', 'מלשן', ונראה לילדים הצופים בכך שאלימות שכזו היא עניין רגיל בחייהם היומיומיים. הוריו של 'ילד הכאפות' הזה הם לעיתים קרובות חסרי אונים וחסרי בטחון מכדי לגבות את ילדם. עצם קיום התופעה בבתי הספר מצביעה על כך שהסביבה החינוכית לא מתערבת: הילדים חשופים והמבוגרים מפקירים אותם.

המסר שברצוני להעביר הוא שהגיע הזמן לנקיטת עמדת 'אפס סובלנות' לאלימות כלפי ובקרב צעירים; הדעת אינה סובלת שילדים ונוער יהיו מופקרים לנפשם ולתושייה שלהם, ללא מבוגר מגונן ומתווך. לילדים הפגועים עצמם – לקורבנות – אין כל אפשרות וכוח למחאה. נשים הנפגעות מאלימות פיזית או אלימות מינית מתארגנות כיום; הן מגייסות רשתות חברתיות משלהן כדי לחזק את עצמן במחאה זו. אבל לילדים אין קול למחאה. הילד המוחה – בוכה! הוא יכתוב בפייסבוק: "אין לי חיים!". אפילו ילדה הקוראת את הטקסט שלו, שהובא לידיעת המורה, תנבא: "מחר המורה תצעק עליו: אתה לא מתבייש להדאיג את ההורים שלך?!"

מן הדין שמנהל/ת בית הספר, אשר בבית ספרו/ה ישנו ילד כאפות אחד - יהיו מושעים בשל אי-מניעת אלימות כלפי הילדים שהם אמונים עליהם. מדובר בבעל סמכות המועל בסמכותו, כשבית הספר צריך להיות מקום בטוח לילדים, ולא נשוא קל להרפיית אחריות. כשהילדים קטנים – מתארגנת (ובצדק) מחאה הורית ציבורית להגנתם. מוצדקת גם מחאה הורית על צפיפות בכיתות (המחייבת גם הזדקקות למורים פרטיים). אלא שזו משתלבת עם השאיפות המקצועיות של ההורים: ילד קטן מוגן – עולה כסף, מפריע לעבודה. אך ילד גדול יותר אמור להסתדר בכוחות עצמו – "הוא יסתדר".

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

משרד החינוך והעיריות מינו תילי תילים של ועדות שזוכות למענקים עבור תוכניות למניעת אלימות בקרב בני נוער. אבל ייתכן שתוכניות אכן קיימות ופונקציונרים אולי פועלים, אבל 'ילדי הכאפות' עדיין מוכים. בעקרון, אני דנה כאן קודם כל באלימות הפיזית בקרב בני נוער, תוך החלת הדיון על אלימות של בני נוער ברשתות החברתיות - ומדגישה את החובה והאחריות של המבוגרים להיות מעורבים ולהציג להם אלטרנטיבות. ישנן תוכניות-על, אבל מה שחסר באופן בולט הוא התכתיב שחובתו של כל מנהל ומחנך היא להגן על הילדים שבמסגרתו (בשיתוף אתם ועם הוריהם). הנימוקים (הנכונים) שמורים אינם מתוגמלים כספית או שלא מגובים לפונקציות אלה – הם התנערות חברתית מן האחריות להגנת ילדי בתי הספר.

נכון הוא שבחברה מבוהלת מחד וכוחנית מאידך עולה רמת התוקפנות הכללית – על הכביש, כלפי חלשים למיניהם, כלפי המורים עצמם. ולמרות שזו בעיה לאומית הדורשת שנוי – הפקרתו של ילד שאין לו קול היא מעשה בלתי אחראי. אי-השמעת קול בוגר בדיאלוג (ולא רק בענישה) עם מתבגר שמנסה להשמיע את קולו או עושה מעשה פוגעני או מסית - הינה התנערות מן החובה של חברה לגדל באופן ראוי את ילדיה, והמבוגרים בה חייבים להתגייס ולשתף פעולה לשם כך.

מחקרים כיום מראים שילדים נולדים עם יכולת בסיסית לאמפתיה. אם כך, איך קורה שילד חלש איננו מעורר אמפתיה בחבריו, אלא זוכה לכאפות? אם נתייחס לידע המחקרי הקיים, נראה ששיקול הדעת של המתבגר אינו בשל עדיין והוא זקוק להגנה ולווי מצד המבוגר. כוח יכול להראות אטרקטיבי לצעירים שזוקפים את קומתם וחשים את הפיזיות המתחזקת שלהם. בתוך ציבור קבוצת הגיל שלהם - מנהיגות כוחנית תעורר יראה וכבוד, בעיקר אצל ילדים שחסר להם גיבוי סמכותי אחר ואין להם מודלים מתווכים אלטרנטיביים, ואם הסביבה הכללית נוהגת כך. מול לחץ חברתי גם מבוגרים יטו להפעיל אלימות מעבר למה שהיו עושים באופן פרטני.

לסיכום, נראה שנחוץ כיום אימוץ העיקרון של 'אפס סובלנות' כלפי אלימות בקרב תלמידים כעקרון-על המחייב את כל הסובבים אותם, כדי לשמור עליהם. קבלה חד משמעית של עקרון זה תאפשר ליישם תוכניות פשוטות שמערבות מנהלים, מורים, תלמידים והורים יחדיו ובאופן שוטף בהגנה של ילדים ומתבגרים על ידי הפסקת הפעולות האלימות האוטומטיות והמרתן בנורמה ברורה, בחשיבה וביכולת לשיח.