האם ניתן להגביל את אמצעי ההגבלה במחלקות הפסיכאטריות?

השימוש באמצעי כפייה במחלקות ובמוסדות פסיכאטרים, כגון בידוד וקשירה אמור לשמש כמוצא אחרון במצבים שונים של סכנה. בכתבה חשובה ונהירה ב'הארץ', טוענת דליה וירצברג רופא, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באונ' תל אביב, מתמודדת נפש ופעילה למען זכויות מתמודדי נפש, כי הפיקוח מוגבל על שימוש באמצעים אלה מוביל לכך שלא פעם השימוש באמצעי הכפיה מופרז, ומשמש את צוות המחלקות גם במצבים שאינם מוגדרים על פי הפרוטוקול כמצבי סיכון, ונועדים לא פעם להשלטת שקט ומשמעת המקלה על עבודת הצוות. במערך בריאות הנפש בישראל קיימים נהלים כתובים, אלא שעל פי תעוד של עמותות לבריאות הנפש, אלה לא נאכפים. תנאים כמו חדר בידוד שמאפשר קשר עין עם תחנת אחות, בדיקה אחת לחצי שעה של אדם המצוי במצב קשירה והערכה של רופא, בתום ארבע שעות, לגבי נחיצות המשך השימוש באמצעי ההגבלה לרוב אינם מתקיימים. לשימוש אינטנסיבי באמצעי הגבלה השלכות משמעותיות על מצבם של מאושפזים. מחקרים מצביעים על כך שהם תורמים ליחסים קשים בין המטופל לגורמי הטיפול, ציפיות נמוכות באשר ליעילות הטיפול, סירוב נרחב יותר לטיפול ונשירה מהמשכו.

פיילוט ייחודי המתקיים בחודשים האחרונים במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, מצטרף למחקרים קיימים המעידים כי ניתן להגביל באופן משמעותי את השימוש באמצעי ההגבלה, זאת ללא עלייה ברמת התוקפנות של המאושפזים. במרכז הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי וכיום מספרים המספרים על שינוי דרסטי - ירידה ממוצע של כ-90 קשירות בחודש ל30 וצמצום של מספר שעות הקשירה מ-650 ל-200 בחודש. התוכנית כוללת כמובן גם מענה חלופי למצבים סוערים בדמות איש צוות מלווה וכן אכיפה של תנאי הקשירה במידה וזו הברירה היחידה האפשרית. 

 

תגיות: פסיכיאטריה