על תרבות, שררה וסררה
שמואל ברנשטיין | 22/6/2015 | הרשמו כמנויים
תרבות היא פעולה אנושית על הטבע – פעולה מארגנת שיוצרת סדר חדש, מבנים חדשים, קולטיבציה – עיבוד של מצע טבעי כלשהו ועידונו לכדי מורכבות חדשה ותוצרים מגוונים. מעצם טבעה יש בפעולה התרבותית משום שדרוג של מרכיבים גולמיים פשוטים לרמה חדשה וגבוהה יותר. כך, יצירה תרבותית יכולה לזמן לנו חוויה של התעלות שמימית, אבל יסוד צמיחתה תמיד בקרקע, בבוצה הבלתי-מובחנת של חמרים ראשוניים. במונחים של התפתחות ורמת-מודעות אנושית, אנחנו משייכים יצירה תרבותית לרמות גבוהות של מודעות, אבל מקורותיה תמיד במחשכי הלא-מודע – בחומרים האפלים והלא-מובחנים שבתחתית הכרתינו. על כן לא מקרי הוא שהרבה מתוצרי התרבות מתהווים ב-Down-town - באיזורים לימינאליים, של שולי החברה והקהילה בהם אפשר למצוא עוני, מיעוטים, מהגרים, גבולות עמומים, פשע, ניצול, זנות, פרוורסיות, חתרנות, אבל גם יצירה פוריה בכל תחומי האמנות ותחומי יצירה אחרים. אמנים נוטים להתגורר ולפעול בסביבה כזו, לפחות בשנות יצירתם הראשונות, שם הארועים האמנותיים החדשניים והמעניינים ביותר ושם נפתחים לבקרים, גלריות ומועדוני מוסיקה, מחול וספרות. מעמד הביניים, הנוטה בדרך-כלל להסתייג מאיזורים ׳מפוקפקים׳ אלה, אוהב לצאת לבלות בהם – כדי לעבור חוויה תרבותית. אפשר לומר שהיצירה התרבותית היא מעין תהליך אלכימי, של הפיכת חומרים נחותים, לא-מובחנים, כואבים, מלוכלכים, דוחים וטעונים, לזהב של יצירה המשלבת חומרים אלו בדרך מטהרת ומזככת. קשה לנו מאד להגדיר ולתחם כמה מן התהליך האלכימי הזה הוא מודע ונמצא בשליטה וכמה ממנו חסר כל מודעות ושליטה – כל אמן יעיד על עצמו שאינו יודע כיצד בדיוק הגיע ליצירה מסויימת ולפעמים יספר שכמו ופרצה מתוכו בהפתעה גמורה, ללא הבנה, ורק עבודת הליטוש נעשתה בשליטתו המלאה. התרבות, אם כן, היא מעין פוליפוניה של אנרגיות וחומרים שונים ומגוונים, שאין לנו כל דרך להבחין מי מהם בעל ערך או חשיבות, רבים או מעטים. המסקנה המובלעת בתהליך הזה: כדי שתרבות תתפתח במיטבה, יש לאפשר לפגוש את הפוליפוניה כולה. כל קול מסונן או מדוכא בריבוי הקולות הזה, עלול לפגום בתוצרים העתידיים, בתהליך האלכימי המתמיד של התהוות התרבות. כך משחק כדורגל של בית״ר ירושלים והצגה שייקספירית של תאטרון הקאמרי, מופע של זמר ים-תיכוני פופולרי וקונצרט של הפילהרמונית, כולם תוצרי תרבות המרימים את הלוקחים בהם חלק לרמות התפתחות גבוהות יותר. נכון, בכל קהילה, יש נטיה לדרג רמות של תרבות ולראות בתוצרים מסויימים פשוטים ונמוכים יותר, או אף סרי-טעם, ובאחרים מורכבים, איכותיים ומעודנים יותר, וזאת כמובן בהתאמה להשקעה ולמורכבות המקצועית של היוצרים והיצירה, וגם בהתאם לרמה התפתחותית אישית, לסגנון חיים, למדרג השגיהם ומעמדם של צרכני התרבות. יחד עם זאת, עמדה סלקטיבית, עוינת, מתנשאת, או מבזה כלפי ביטויי תרבות כלשהם, כאמור, משתיקה חלק מן הקולות ופוגעת במארג התרבותי המתפתח, ועלולה להביא לתוצאות חמורות של התנגדות לתהליך העידון ולקבעון תרבותי. מעצם טבעה, שואפת התרבות כלפי מעלה – מי שחווה התעלות כלשהי בשל הסדר והמורכבות החדשים שיוצרת יצירה כלשהי, ישאף לחויות נוספות וחזקות יותר – ממש כבתהליך של התמכרות. בדיוק משום כך, כל תופעה תרבותית באשר היא, מהווה גרעין להתפתחות נוספת.
בתרבות יש מרכיבים דיאבוליים וסימבוליים גם יחד – היא מפרקת סבכים שונים שנוצרו בתוכה והיא משלבת ובונה את מרכיביהם מחדש. פירוק הקיים ואי-הודאות של העתיד להיווצר, תמיד מעוררים חרדה ומכאן שתרבות בהיווצרה, איננה תהליך נעים ומענג בהכרח – היא מעוררת שדים מרבצם, פוגעת בפרות קדושות, מושכת מרבדים שחוקים מתחת לרגלי החברה, מזעזעת והורסת מבנים קיימים ובונה כלים חדשים מסעירים ומרתקים אך גם מאיימים מסוכנים.
כפי שמראים מחקרים, כי הערים היותר משגשגות הן ערים שמכילות בסובלנות מגוון רחב ועשיר יותר של אוכלוסיות, כך תתברך חברה סובלנית המכילה קולות מגוונים ככל האפשר של ביטויי יצירה, ותהיה חברה תרבותית ומפותחת יותר. מקומות שניסו ומנסים להכתיב מהי תרבות נכונה ומהי פסולה, מגיעים לכדי טכסים עם חיילים במדי פאר צועדים בסך לכבודו של רודן כלשהו, וההיסטוריה של העת החדשה, אף מזמנת לנו דוגמאות קשות מזו.
התרבות איננה סובלת שררה, היא מרדנית, סוררת וחתרנית וכדאי לאפשר לה...
