איזה אביב -על חמסין, גשם וחנק כמפגש עם זולת בשירת לאה גולדברג
ד"ר ליאור גרנות | 25/5/2015 | הרשמו כמנויים
ב-29/5 חל יום הולדתה של לאה גולדברג, באביב; לאה גולדברג שתיארה בשירהּ "על הנזק שבעישון" את האביב כ"אביב משונה ומתענן", בדומה לזה שהיה כאן לפי זמן מה. אביב שלתוכו מפציע גשם-פתאום, כממאן להיפרד. בגיליון אביב של עיתון 77 פורסמו רשימה שכתבתי על חמסין, גשם וחנק כמפגש עם זולת בשירתה של לאה גולדברג, וגם שיר חדש שלי שמתכתב עם השיר "על הנזק שבעישון" של גולדברג ועם הגשם האביבי שביקר פה לאחרונה.
הרשימה והשיר מתוך עיתון 77, גיליון 382, אייר תשע"ה, אפריל-מאי, 2015:
"איזה אביב" – על חמסין, גשם וחנק כמפגש עם זולת בשירתה של לאה גולדברג
"איזה אביב משונה! איזה אביב מתענן!" כך מתארת לאה גולדברג – בשירהּ "על הנזק שבעישון" – יום אביב גשום שתורם להתחפרות במיטה, ללאות, לחוסר יכולת או רצון לקום ולעשות פעולה אקטיבית כלשהי ("לא לקום. לא לעשן, אפילו לא להרבות בקריאה"). אפילו הִתלוננות על סגריריות הנפש נתפשת כחסרת תועלת: "פעם היית מתאוננת. עזר לךְ? החיה את מתיך?". מה שנתפש כגורם לכבדות האביב, ל"דממה החונקת", הוא העישון: "איזה אביב כבד! אמרתי לךְ: לא לעשן."
אני חושבת על העישון כפעולה של הכנסת חומרים מזיקים מן החוץ אל הפְנים; ובאופן מטאפורי – עד כמה הפנים נצבע בחומרים האלו, מושפע מהם, מכניס אותם לתוכו? ועל כתיבה אני חושבת כעל התנועה ההפוכה: הוצאת חומרים – פעמים רבות נגועים בכאב – מן הפנים אל החוץ. מה קורה שם במפגש בין פנים לחוץ, בין חוץ לפנים? נראה שהמפגש הזה אינו מיטיב עבור הדוברת וטומן בחובו אכזבות: "טוב שלמדנו בינתיים לא להעיר שכנים, לא להטריד חברים"; כלומר כאשר מביאים אל השכנים ואל החברים – אל החוץ – את הכאב שבפנים משהו "לא טוב" מתרחש שם ככל הנראה, אחרת סביר להניח שלא היה נכתב: "טוב שלמדנו בינתיים לא..."; השיתוף עם הזולת נחווה כמטריד, כמפריע, כמעיק על שלוות הזולת, וגם ככזה שאינו מועיל למשתפת בכאביה. מה שחונק הוא הדממה; דממת הבדידות, דממת הקושי שבמפגש-נפש מיטיב עם זולת.
אני חושבת לעצמי מה היה מזג האויר הרצוי לדוברת בשיר, כזה שלא יחווה כ"משונה". בוודאי יום אביב חמים. ואז אני נזכרת בשירים אחרים של לאה גולדברג שבהם כתבה על החמסין והשרב, שגם הם – כמו אותו אביב גשום וחונק – מתאפיינים בחנק. למשל בשיר "חמסין": "אמא, סלחי, לא פתרתְּ, לא ידעתְּ,/ כי ארצי בת חמסין עקרה ונוקשה,/ כי היום אכזרי פה כשתיקה של הבת/ שבגרה והיתה לאשה". ואחר כך, בחלק השני של השיר: "ושוב מחר החנק בגרון./ ולילה וחמסין. אתה והיא./ מחר יהיה כל רגע האחרון/ בזמן – המתאבד האלוהי.// וצחוק כבד מאד יכאיב, יכאב – / חמסין. אתה והיא. ואין מפלט./ ורטט קר יחרות בתוך שרב:/ מאה מיתות ולא קנאה אחת!".
זאת אומרת, גם כאן תחושת החנק קשורה למפגש מכאיב עם זולת: בציטוט שמתוך החלק הראשון של השיר הזולת הוא אמה של הדוברת שלא מצליחה לפתור, לדעת, להבין ולגעת במצוקתה. הבת שותקת שתיקה צחיחה והאם אינה מצליחה להגיע אליה. היא מבקשת את סליחת האֵם, ונראה שחוסר היכולת של האם להבין אותה או הקושי שלה עצמה לחוש מובנת – מעוררים בה אשמה. בחלק השני של השיר החנק קשור להיותה של הדוברת צופה מן הצד בקנאה באהוב שלה ובחברתו, כשהיא עצמה כמו כלואה בתוך בועת חמסין קודחת מחום ומיובש ואין באפשרותה לצאת מתוכה ולעורר חיות ותנועה בלבו של אהובה כלפיה.
במסגרתה של הקריאה שהצעתי כאן הרואה את המפגש עם הזולת כמפגש מכאיב התורם לתחושת החנק, אני מציעה לקרא את המלים: "אמרתי לךְ: לא לעשן" באופן מטאפורי, כך: 'אמרתי לך לא להכניס לתוכך "רעלים" מן החוץ, לא להתפתות להכניס פנימה זולת מפתה ומרעיל כאחד'; המלצה עצמית הנובעת מהיסטוריה למודת כאב של מפגש עם אחר. זאת אמנם דרך להימנע מ"רעל", מכאב, אבל גם כזאת שאין בה התפתחות אלא סטגנציה בתוך אותה "דממה חונקת"; גם אם הפעם לא חונקת כתוצאה מהכנסת "רעל" מבחוץ אלא חונקת משום היעדרו המוחלט של חוץ: הדממה והבדידות שבהיעדר זולת.
לעומת זאת, דרך אחרת – כזאת שיש בה אפשרות לתנועה ולתקווה – למציאת נקודת יציאה מתוך החנק אני רואה בשיר: "אז היה לה": בשיר הזה כותבת לאה גולדברג על "שרב טרם-קיץ" אבל השרב הזה נעדר תחושת מחנק אלא יש בו תחושה של חיות ותנועה: "אז היה לה עדיין ריח של ים,/ של צדפים וקליפות תפוזים ושרב טרם-קיץ/ והקסם הזה של בלתי מסוים/ ונודע כחלום שחלמו פעמיים.// אור וים הקיפוה. מאה חישוקים/ החזיקו בה טעם ערגה מלוחה – / חולותי הצמאים, נעורי החושקים,/ כל כתרי יגוני הבזים למלוכה - / והעיר אי לבן על גלים ירוקים".
בשיר הזה אין נוכחות של זולת אבל גם לא מורגש היעדרו אלא נוכחות חיה של הדמות המרכזית שבשיר: היא לבדה, אך מוקפת אור וים, נושאת עמה פְּנִים עשיר של זכרונות ושל תנועת נפש המגולמים בריח של ים וצדפים וקליפות תפוזים. נראה כי הקסם בא מתוכה, לא בתגובה או ביחס לנוכחות או היעדר של זולת אלא בתגובה לחומרי הנפש שלה: לערגה, לידיעת החלום, לזכרון החשק. החולות כאן הם חולות צמאים, והצימאון שבהם מעיד בעיני לא רק על החֶסר שבהיעדר מים אלא גם על תקווה: על התקווה לאדמה רטובה, פוריה, לא ארץ חמסין עקרה ונוקשה. ואכן, השיר מסתיים בתיאור העיר כ"אי לבן על גלים ירוקים"; אמנם ישנה כאן הבדידות שבאי, אך בכל זאת יש מפגש עם רטוב, עם מחיה ופורח, לא כאביב משונה אלא כאביב ירוק: מפגש עם תנועת הגלים הירוקים.
אם כך, אולי ראשית המסלול ליציאה החוצה מתוך ה"דממה החונקת" והאדמה הצחיחה, לפתיחת תריס הנפש המוגף, איננה דווקא במבט החוצה ובתנועת חיפוש קדחתנית אחר מפגש עם זולת אלא בחיפוש בתוך הנפש פנימה אחר ה"קסם הזה של בלתי מסוים", כפי שכתבה לאה גולדברג בשיר "אני הולכת אלי": "אני הולכת אלי/ בפנים שביקשתי לשווא/ כשהלכתי אליךָ". דווקא ה"הליכה אליה", הפְניה אל הפְנים, עשויה להוליד מתוכה מפגש חי עם זולת, לא כזה של חמסין מעיק או של גשם שאינו בזמנו; מפגש אביבי.
*
בוקר גשום / ליאור גרנות
בֹּקֶר גָּשׁוּם. לָקוּם.
לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. לְהַשְׁקִיף
מֵעֵבֶר לְמַעֲקֶה הַמִּרְפֶּסֶת,
לָגַעַת בָּרָטֹב, בַּמְּחַיֶּה, בַּמֵּשִׁיב נַפְשִׁי אֵלַי.
הָאָבִיב הַזֶּה מְדֻיָּק בְּעֵינַי: אִי אֶפְשָׁר לִרְצוֹת לִפְרֹח
בְּלִי לִזְכֹּר אֶת הַגָּשׁוּם, אֶת הֶעָנָן.
אִי אֶפְשָׁר לָקוּם מִכְּאֵב
לְלֹא תִּקְוַת טִפּוֹת הַגֶּשֶֹם
עַל עֲלֵי הַגֵּרָנְיוּם בַּגְּזֻזְטְרָה.
הַכְּאֵב שֶׁבַּגוּף, שֶׁבַּשִּׁיר, בָּעִתּוֹן, הַכְּאֵב
שֶׁבְּזִכְרוֹן רַכּוּת פָּנֵיהָ עַל פָּנַי, עֵינֶיהָ עֵינֵי אֲדָמָה
שֶׁלְּאַחַר הַיּוֹֹרֶה. כָּל אֵלּוּ
עוֹמְדִים לִהְיוֹת מֻטָּחִים אֶל אֲוִיר חוֹנֵק וְעוֹמֵד
שֶׁל שָׁרָב טֶרֶם קַיִץ.
אֲבָל הַגֶּשֶׁם הַזֶּה. הַגֶּשֶׁם הַזֶּה!
פּעַםַ הָייתִי מְאַפֶרֶת אֶת קְצוֹתַי אֶל הַקִּירוֹת
מֵרֹב עָצְמַת
בְּעֵרַת הַלֵּב. לֹא עָזַר, לֹא הֶחְיָה אֶת מֵתַי.
לְאַט אֲנִי לוֹמֶדֶת.
נוֹתֶנֶת עֵינַי בִּתְנוּעַת הַגִּבְעוֹל הַמִִטַּלְטֵל עִם הָרוּחַ,
יוֹדֵעַ אֶת הַחֹם הַצָּפוּי לוֹ, רָוֶה מֵי שָׁמַיִם כְּכָל שֶׁיּוּכַל,
נֶאֱחָז בְכָל מְאֹדוֹ
בְּשָׁרָשָׁיו.
