יהיה בסדר. יהיה בסדר? יהיה בסדר!
רועי סמנה | 29/3/2015 | הרשמו כמנויים
"יהיה בסדר"
היא יושבת מולי, בוכייה, ואומרת "אני רק צריכה שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר". אני נזכר בעצמי כילד, בנחמה ששאבתי מאמירות של אימי על כך ש"עד החתונה זה יעבור", מילים שהיה להן כוח קסום עליי. מילים שריפאו אולי אפילו יותר מנשיקה על אזור פגוע. עד היום אני חש מידה מסוימת של צער על כך שהחתונה כבר מאחוריי ואין לי עוד ציוני דרך עתידיים להיאחז בהם (אף אחד, למרבה הצער, לא אומר "עד הפנסיה זה יעבור"). בהמשך אני נזכר במשהו שקראתי לפני זמן מה, מאמר יפה של ענר גוברין שבו הוא מתאר את ההדרכות שקיבל ממייקל אייגן. בין היתר מצוטט שם אייגן כאומר: "יש לי פציינט פסיכוטי שלעתים קרובות אומר בסיום הפגישות: אז אני אהיה בסדר? הולך להיות בסדר נכון? לפעמים אני עונה: 'כן, אתה תהיה בסדר'. ואז הוא אומר: 'עכשיו תגיד את זה כשאתה באמת מתכוון לזה. תגיד ג'יי אתה תהיה בסדר'. ולפעמים אני אומר לו כך״ (עמ' 76).
גם אני, כמו אייגן, אומר לעיתים למטופלים שיהיה בסדר. לעולם לא בתור אמירה ריקה, זה לא ה"סמוך, יהיה בסדר" הארצישראלי המצוי. אני משתמש באמירה הזו במשורה, רק כשאני באמת מחובר אליה, רק אז יש לה את הפוטנציאל, אני מאמין, להיות בעלת עוצמה גדולה.
"יהיה בסדר?"
אבל מה המשמעות של "יהיה בסדר"? לדעתי התחושה שהדברים הם בסדר קשורה בחוויה שבעברנו האישי יש, ובכן, סדר. שיש רצף היסטורי קוהרנטי (פחות או יותר). ולא פחות חשוב- שקיים עתיד, או מדויק יותר - קיימים עתידים, שבהם הדברים מונחים בצורה הנכונה. ומה לגבי ההווה? "במובנים רבים", אומר אייגן, "כמו שאמהות עושות, אני מעביר (למטופל - ר.ס.) את התחושה שהוא בסדר עכשיו. קל לאהוב אותו, הוא איש מאוד מאוד טוב (....) איכפת לי ממנו" (שם). כלומר, האמירה למטופל שיהיה בסדר מצפינה בתוכה את האמונה שלפחות דבר אחד הוא בסדר כבר עכשיו - המטופל עצמו. בעצם אנחנו אומרים לו: אתה אולי לא מרגיש בסדר, אתה אולי מרגיש בכאוס, אבל יש בך גרעין חיובי, פוטנציאל שבתנאים הנכונים יעלה לפני השטח וילבלב. וזה יקרה עוד בימי חיינו.
אבל האם זה אתי להבטיח למטופל שיהיה בסדר? מי מת והוריש לנו את כדור הבדולח שלו? אייגן אומר בהקשר למטופל הפסיכוטי שלו: "יש לי אולי את הפחדים שלי, את הספקות שלי. אני מתפלל שהוא יהיה בסדר" (שם). האם תפילה מספיקה?
מאיר שטיינבוק* מבקש שנשקול, ברגעים מתאימים, להיות גדולים מהחיים, כמו אותה אם ראשונית טובה-דיה המאפשרת לנו להניח את ראשנו בחיקה כילדים, לחוש רוגע ולדעת "שיהיה בסדר". לדבריו אנו המטפלים מתקשים בדרך כלל לשאת אומניפוטנטיות, רואים בה הגנה ומבקשים להיות לא יותר מאשר בני אדם מוגבלים. עם זאת, ישנן נקודות בטיפול בהן לדעתו על המטפל לוותר על היותו אובייקט תחום בעל התחלה אמצע וסוף ולהשאיל את עצמו להחזקה אומניפוטנטית, להיות "הידיים המחזיקות של האם הנושאת את רציפות עצמיותו של עוללה". ובמילותיו של אייגן: "כשאני אומר לו: 'אתה תהיה בסדר ג'יי' אני מרגיש שאני העור שעוטף אותו. זו תחושה מרגשת מאוד לעזור בצמיחת העור. רגע לפני כן לא היה עור, הוא היה כל כך חשוף. אם הייתי עוצר ולא אומר לו את זה, זה היה מעכב את צמיחת העור, לא מאפשר אותה" (שם).
אם לסכם את דבריהם הנוגעים של שטיינבוק ואייגן, להיות בסדר זה להיות ברצף. זה לא לחוש קטיעות חדות מדי, כמו אלו שיוצרת טראומה. זה להרגיש את האני-עור עוטף את כל חלקי העצמי, מחזיק אותם, בולם את הזעזועים שבדרך. הזמרת רונית שחר** מתארת משהו דומה לזה, גם אם ברמה קונקרטית יותר, כשהיא מספרת על תאונת דרכים קשה שהיתה מעורבת בה: "אני זוכרת שסרקתי בראש את האיברים הפנימיים שלי תוך כדי שאנחנו חוטפים בומים, והרגשתי שהכל במקום. האוטו נעצר וידעתי עמוק בפנים שלא קרה לי כלום".
"יהיה בסדר!"
מטבעי אני פסימיסט אופטימי. אני נוטה להאמין שאם יש סיכוי שדברים ישתבשו הם אכן ישתבשו. אבל שבסוף הם יבואו על מקומם בשלום. אך הסוף הוא אף פעם לא סופי***. חוק גידול האנטרופיה**** קובע שכל מערכת חווה גידול תמידי ברמת אי-הסדר שלה. באופן ספונטני האנטרופיה יכולה רק לגדול, אך אם נרצה להפחית מהאנטרופיה, נצטרך להשקיע אנרגיה. מספיק לחשוב על הקלות שבה אפשר לנפץ כוס, או נפש, לרסיסים לעומת המאמץ הרב הדרוש לחבר אותם חזרה בכדי להבין זאת. מצב של אנטרופיה מקסימלית הוא מצב של שיווי משקל, מצב של הומואסתזיס, של חידלון. יחד עם זאת, במצב בריא הסדר הוא זמני בלבד. התחושות, המחשבות, הרצונות, כל אלו מתמזגים, נפרדים, הולכים, חוזרים - משתנים. בטיפול אנחנו יוצרים בלאגן, מהפכה, רק על מנת לאפשר סדר חדש, נכון יותר. הבסדר הוא אף פעם לא גמור.
מי שמתקשה להכיל את הכאוס האינהרנטי שבחיים נאחז באמונות עיוורות או במנגנונים אובססיביים-קומפולסיביים. מתאמץ להכניס סדר מלאכותי. נתקלתי לא מזמן במשפט שמצאתי אותו מעודד במיוחד: "הירגע, דבר אינו תחת שליטה" (Relax, nothing is under control). האפשרות להאמין שיהיה בסדר מסייעת, במידה מסוימת, לוותר על שליטה. אני נזכר בהקשר זה, וללא ספק בהשראת חג הפסח המתקרב, במשה הקטן, תינוק בן שלושה חודשים, השט לו בתיבת גומא בנילוס. תמיד מצאתי את הסיפור הזה מכמיר לב. דמיינתי לי את משה נח לו שלו, מרגיש "ביחד" אפילו שהוא לגמרי לבד, בוטח בזרם שייקח אותו לאן שהוא צריך.
***
כשאני אומר למטופל ש"יהיה בסדר" שנינו יודעים שזה עשוי לקחת הרבה זמן. שנדרשת סבלנות וסובלנות, שעד שיהיה בסדר יכולות להגיע עוד טלטלות רבות, שדברים יהיו גרועים יותר לפני שהם יתחילו להשתפר. אבל שנינו יודעים ברגע הזה, או כך לפחות אני מקווה, שיש תקווה. שמישהו מחזיק עבורו בעתיד אפשרי, כזה שהוא אולי אינו יכול לחלום אותו כרגע. וזה בסדר.
*******************
בכנס הפסיכולוגים הקליניים שיתקיים בגינוסר ביוני הקרוב אציע סדנא ששמה "במרחק נגיעה מהחיים", סדנא בת ארבעה ימים על הנושא של מוות נפשי ומעבר לו. הסדנא תשלב למידה תיאורטית עם עבודה דינמית-חווייתית. סטודנטים, מתמחים ומומחים לפסיכולוגיה קלינית מוזמנים לקרוא פרטים נוספים כאן: https://www.facebook.co...552354507121 .
כמו כן, בסוף יוני ארצה בברלין על מקומו של הגבר בעולם הפסיכואנליטי ומקומם של האספקטים הגבריים במרחב האנליטי במסגרת הכנס של הפדרציה האירופאית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. פרטים והרשמה כאן: http://www.efpp-berlin2015.de/
*******************
* הדברים נאמרו בדיון על הרצאה של מתי בן-צור בנושא סיומי פגישות טיפוליות. קישור סקירה של ההרצאה והדיון בה מופיע בהמשך.
** מתוך ראיון לרז שכניק במדור "פינג-פונג", מוסף 7 לילות של "ידיעות אחרונות", 27.3.15
*** עד שהוא כן.
**** ראו, למשל: http://www.ynet.co.il/a...9669,00.html
לקריאה נוספת -
בולאס, כ., דחף הייעוד. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015.
בולאס, כ., תפקידיה של ההיסטוריה. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015.
גוברין, ע., להיות מודרך אצל מייקל אייגן: עשר שנים אחרי. שיחות, כ"ט (1), עמ' 73-77, 2014.
סמנה, ר. (2011). לעלות מן המים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה בשבת 28 מרץ 2015, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=2630
