גבריאל בלחסן - דיוקן של מחלה
אורי ניצן | 11/2/2015 | הרשמו כמנויים
*מומלץ להאזין לשירים ב YOUTUBE תוך כדי קריאת הבלוג.
בשיר "בתוך הצינורות" גבריאל בלחסן מזמין אותנו להצטרף אליו למסע בתוך הצינורות, והאסוציאציה הראשונה שעלתה בדעתי היא צינורות הביוב – בלחסן, כאמן ביבים, מזמין את המאזין אל מקומות קשים שבדרך-כלל לא מתבוננים בהם, הזמנה להביט אל השוליים, אל הנשמות האבודות, הפסולת האנושית, אל הזרמים התתקרקעיים של התודעה והחברה. האסוציאציה השנייה מתייחסת לצינורות בהקשר הקבלי – מחד צינורות לתפילה, כלי להולכת התפילות שעולות מהאדם אל בוראו, ומאידך הכלי שדרכו האל משפיע שפע על האדם מלמעלה ומוריד לעולם את הברכה. בהקשר זה, בלחסן מזמין אותנו למסע על אל מקורות ההשראה והשפע שלו, ואלה שהוא מייצר ומרעיף על המאזין. האסוציאציה השלישית מזהה את הצינורות כצינורות המוח – הנוירונים, וההזמנה היא להתבוננות של יוצר, משורר וזמר, על המחלה ממנה המוח שלו סובל, "מוסיקה של מחלה".
באלבום עתיד בלחסן כותב: "עשר שנות לימוד, פרופיל 21, בי-פולאר, 32 שנים של חיים שנראים כמו 400", כמו מסכם את חייו במשפט לקוני. עשר שנות לימוד – תוכן שמעיד על חסר, פרופיל 21 – תוכן שמעיד על חסר, בי-פולאר הוא שם תואר להפרעה נפשית קשה, שם תואר ללא נקודת התייחסות ברורה, דבר שלם, מהות בפני עצמה, תוכן חיובי – התוכן העיקרי והמושא המרכזי של התודעה היוצרת.
אחרי מותו מבקר המוסיקה של הארץ, בן שליו, כתב כך: "גבריאל בלחסן לא היה אף פעם אמן פופולרי. אמן שלא יודע לשקר לא יכול להיות פופיסט מצליח, ובלחסן שר את האמת, ורק את האמת. אבל אלפי אנשים, ואולי יותר, היו קשורים בנימי נפשם לשירים שלו, ומותו הוא אחת האבידות הגדולות של המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות... אם יש נחמה זעירה כלשהי במותו הממשי, זו אולי הידיעה שהמוות שם קץ לסבלו ולמאבק המייסר שלו במחלת הנפש שממנה סבל, מאבק שתועד בצורה מצמיתה כל כך בשיריו...".
בעיניי, גבריאל בלחסן, מצטרף לשושלת ארוכה של משוררים מקוללים, כמו המרקיז דה-סאד, בודלר, או ז'אן ז'נה, שמה שמאפיין אותם הוא הצורך לעסוק במלוא הכישרון והמרץ בתופעות שוליים, במה שמסרב להיראות, בחלקים אנושיים שנדחו מהמציאות הבורגנית, חלקי אנושות שמפוזרים על רצפת חדר העריכה של התרבות. המשורר המקולל עוסק במה שקשה לעיכול, במה שלא רוצים לעסוק בו אבל יש חובה לעסוק בו כדי להבין את נפש האדם במלואה, את חוויית הקיום האנושי במלואה, וכדי להבין אנשים רבים שחיים בננו וקולם אינו נשמע, או לעתים מושתק על-ידי כוחות ההגמוניה. לא במקרה מיעטו ועדיין ממעטים להשמיע בגלגלץ את שיריו של בלחסן... מאפיין נוסף של אותם משוררים מקוללים הוא הבלחות של הנשגב בתוך אותם אזורי זוהמה וכאב, ונסיקה אל גבהים של יופי, רגישות וחמלה אנושית מתוך קשיי הקיום. הניגוד בין הצורה האסתטית המפותחת לתוכן הכביכול מזוהם הוא אחד מגורמי המשיכה של אנשים לאותם יוצרים. בשירים רבים של בלחסן מתחולל המעבר המוזר הזה מהקושי והסיזיפיות של החיים אל רגע של בהירות ויופי בלתי רגיל – הוא שואב אותנו אל טוחן מזון בכיור במטבח, רעש, מהומה, ריסוק חומרים, ובנקודה מסוימת מכניס יד לטוחן ושולף משם דג שלם שאת טעמו הערב לא הכרנו.
גבריאל בלחסן מצטרף לשושלת זו כיוצר שמחלת הנפש ממנה סבל עומדת במרכז האומנות שלו. הכל בא מהמחלה והכל שב אליה, המחלה היא אבן השתייה שסביבה נבנה עולמו האסתטי, ולמרות חוסר הפופולאריות האינהרנטי של מושא היצירה בלחסן כמעט שאינו מסיט את המבט הצידה לנושאים אחרים. כמו ואן-גוך, שדבק בטכניקת הציור עם משיחות המכחול הפרועות לכל אורך הדרך, גם כשנגזר עליו לחיות בעוני, גם כשהמכירות לא בשמיים והציור היחיד שמכר בחייו נקנה על-ידי אחיו.
בלחסן במהותו הוא יוצר אינטואיטיבי יותר מיוצר אינטלקטואלי, וכך גם צריך להאזין לו – פחות עם הראש ויותר עם הלב. פעלו בארץ יוצרים שסבלו ממחלת נפש, וחלק מהם גם התייחס אליה (יונה וולך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן), אבל אני לא מכיר מישהו שכתב כמעט אך ורק על חוויית החולי, ההשלכות היומיומיות שלה על חייו, ועל חיי הקרובים אליו, כתב על הטיפול במחלה, ופה ושם גם על המטפלים הרבים שפגש במהלך השנים. הוא כותב על המטפלים! מעט אמנם, אבל יש רופאים שמוזכרים בשמם המלא בטכסטים. ככלל, המקום הזניח של עולם הטיפול ביצירה שלו מעורר מחשבה בעיניי, ומעיד אולי על הפער הגדול בין חוויית המטופל למה שאנחנו, המטפלים, משרטטים כחוויה הזאת. וכאן, חלק מהמוטיבציה לכתיבת הבלוג הזה - שבעת אלבומי הסולו של בלחסן הם דיוקן נדיר של מחלת הנפש הקשה ממנה סבל, בלי פילטרים, ובלי לדפוק חשבון לאף אחד בסביבה.
אני תוהה ביני לבין עצמי אם התיאור הפונוגרפי של המחלה מבטא את ההתמזגות של בלחסן עם המחלה ממנה סבל, את ההתארגנות הנפשית שלו סביבה, ואת הקושי להביט בה מהצד ולצור נפרדות ממנה. או שמא העיסוק האינטנסיבי במחלה היווה עבורו אפיק של מאבק בגורל שנגזר עליו - תאור החוויות שלחלקן קשה מאוד למצוא מלים הפך לאתגר אומנותי מהמדרגה הראשונה, סוג של מאבק בחולי, שאפשר לו לחוש את החלק היצירתי הבריא שנותר בו, ושבאמצעותו שרטט סילואטה של האויב, תחם את תסמיני החולי, והאיר על המחלה בפנס הצבעוני ביותר שקיים בשירה העברית. זו שאלה משמעותית שאין לי תשובה ברורה עליה.
בלחסן אומר לנו, תאזינו לי, הדבר הזה שאני שר עליו נחת עלי בגיל 24, זו לא בעיה שלי רק, זה משהו שרוחש תחת התרבות, משהו שרוחש בכל אחד מכם בעוצמות כאלה או אחרות אבל לרוב נמצא בשליטה ועל אש קטנה. קצת כמו ניצולי שואה דוגמת פרימו לוי או זאן אמרי שהקדישו עצמם לתיאור הזוועות הנאציות, אך בו בזמן גם תארו חלקים "נאציים" שמקננים בנפש הקורבן, וגם בנפש הקורא. המלים הם חלק מהמדיום שבאמצעותו בלחסן מעביר מסרים, יש את הסגנון המוסיקלי המאוד אופייני, יש את הקול הצרוב, ויש את הפרסונה שלו שהותירה חותם אצל רבים. הוא היה פרפורמר גדול, כריזמטי, והעדות לכך היא הקושי של זמרים לשחזר את הביצועים שלו בערבי הזיכרון שנערכים במועדון הברבי מאז שנפטר.
לנו כמטפלים בלחסן נותן מתנה – הכרות מעמיקה ואינטימית עם הפתולוגיה, וידוי מוחלט, מבט קלאודוסקופי על מה זה להפוך מאדם בריא לחולה, מה זה לאבד את עצמך, מה זה להיות פסיכוטי, מאני, מדוכא, אובדני, מה זה ללבוש פיג'מה מכוערת, לשכב בחדר עם עוד ארבעה אנשים חולים שממלמלים או נוחרים בלי הפסקה, מה זה לצאת מהמחלקה לרחוב, לחלוף על פני השומר בכניסה לשלוותה, לחכות לאוטובוס שייקח אותך הבייתה, מה זה לראות את אבא עם דמעות בעיניים, מגיע לבקר אותך עם שקיות ניילון, מה זה לצאת הביתה ולראות שהעולם המשיך קדימה, לפגוש את מבטי השכנים, את בעל המכולת, את הנערה שאהבת שפוסעת חבוקה ברחוב עם בחור אחר, מה זה לקחת תרופות, לעבור טיפול בנזעי חשמל (ECT), להתמודד עם תופעות הלוואי הקשות, מה זה לפגוש את אלוהים אחרי התמוטטות נפשית. בלחסן מספר לנו לפרקים גם איך אנחנו, המטפלים, נתפסים על-ידו, היד המושטת עם התרופה, המבט שנעצר עליו, המבט שנפתח ונאטם לסירוגין, הפה שמוציא מלים שהן חסרות מובן ורחוקות מהחוויה. הוא מספר לנו על התהום הפעורה בין המטופל למטפל, על התלות הבלתי נסבלת, התקווה שמתנפצת שוב ושוב, מספר כמה הוא כעס עלינו לפעמים, כמה אהב אותנו בפעמים אחרות. אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני מטפל הוא המטופל הדיסימולטיבי, זה שמסתיר מידע או מתקשה לחלוק מידע על החוויה שלו, כולנו מכירים את התופעה, ומנסים לדלות חומר קליני בכל מיני טכניקות חקירה. כאן, בשירים של בלחסן, יש הזדמנות לפגוש את החוויה הזאת באופן ישיר, מדויק, מרגש, ולפעמים גם קשה לעיכול.
בשיר "דשא גדול" בלחסן עוסק בילדות שלן במושב הדתי "תלמי אליהו", ילדות בפריפריה, אף אחד לא עושה אומנות באופן פורמאלי, מסביב מרחבים, הזנחה, בית-כנסת, כלבים משוטטים, משפחה מרובת ילדים, ועולם פנטסטי וחסר מנוחה שהולך ונבנה בראש של בלחסן. הדשא הגדול מסמל בשיר מרחב אידיאלי ופנטסטי של חופש שגלום בילדות, הכל פתוח, היקום צלול, ובתוכו מתקיים ילד מופנם, סקרן, עם "עולם רוחש בראש", ילד שחש בטוח בשלב הזה, ילד שרץ מהר, עף על החיים ויכול להכריז ש"הזמן הוא הרפתקה", ילד שמאמין באלוהים, ומרגיש שהטלית היא אוהל שאפשר להסתתר בתוכו מהגשם, להתחבא מהעולם, או לשחק בתוכו עד שהקור המדברי מתחיל לחלחל. אלה שנים בריאות, מתוקות, שנים שבהן "לעלים היה ריח", החושים תקינים, והתודעה צלולה. שנים של זרימה ומגע בלתי אמצעי עם המציאות. בלחסן מתרפק לזיכרון של אותן שנים חפות משיגעון, מתגעגע אל הדשא הגדול שכיסה את שנות ילדותו.
הילד בשיר גם מתואר כמי שחווה את עצמו כ"גרגר זוהר באמצע היקום", ומכריז על "רעב בלי שובע...", משהו אצל הילד הזה מאוד לא מסופק, הסביבה אינה גזורה לפי מידותיו, והוא מרגיש חריג, מיוחד, ואולי נעלה על אלה שחיים לצידו. יש משהו גרנדיוזי בעולם של הילד הזה, הוא עף מעל האנשים, וכמו בחלומות של יוסף, משהו בהתנשאות הזאת מוצדק ומשרת את האגו של מי שיקים בעוד כמה שנים את אחד מהרכבי הרוק הישראלי החשובים ביותר של שנות ה 90. אני חושב שמקופלת בשיר הזה תמה מאוד מורכבת בחוויה של מטופלים – הילדות היא קודם כל זמן שקדם למחלה, אירופה שלפני המלחמה, זמן של בריאות יחסית שבו המטופל צעד כתף אל כתף לצד יתר בני גילו ומעמדו במשפחה היה מובטח. הנטייה הטיפולית היא לחפש בילדות את הטראומה או את הרקע ההתפתחותי לנסיבות המופרעות שבהן אנו פוגשים את המטופל, ופחות להתייחס לאותן שנים גם כאזור של תקווה או מאגר חוויות שניתן תמיד גם לשאוב ממנו כוח. "הייתה לי ילדות"! המטופל זועק, וצריך להקשיב לזעקה הזאת, ולחפש יחד אתו, ומחדש, גם את החלקים בנפש האחוזים בדשא הגדול, לאפשר לו לרוץ בתוכו חופשי, ולבנות שוב, טלאים לטאים, את הטלית שתשמש לו אוהל.
ההכרות של בלחסן עם המקורות היהודיים הייתה נרחבת, הוא בא ממשפחה מסורתית, בילה הרבה בבית הכנסת, וכל חייו הקצרים היה עסוק באופן אובססיבי באלוהים, כשהוא נע בין טרוניה על כך שנענש על-ידו במחלה קשה כל כך, לתחושה שהמחלה היא הזדמנות להזדכך, להפוך לאדם עמוק וטוטאלי יותר, ולהביא את היצירה שלו לגבהים חדשים.
מעט אחרי יציאת האלבום הראשון של להקת אלג'יר פרצה המאניה. השיר "גשר בגובה רב" מתאר את החוויה של מי ששרוי במאניה. רבי נחמן מברסלב, עוד יוצר גדול שסבל מגליות במצב-הרוח, טען שהעולם הוא גשר צר מאוד, ושהעיקר הוא לא לפחד כלל. בלחסן מחדד את השבריריות הזאת של מי שעומד על הגשר הרעוע של חייו, הגשר של רבי נחמן הופך לחבל הדק של בלחסן, אבל בלחסן לא אומר לנו לא לפחד, הוא מדבר ישירות על החרדה מהנפילה הבאה - אם לתהומות הדיכאון, ואם לפסיכוזה המאנית. הפחד הזה ילווה אותו כל חייו! במקום בו היה פעם נער יש היום איש חולה, וחלק משמעותי מהקושי להמשיך את החיים, לתפקד כמו שהמערכת או המשפחה מצפים ולהשתקם, זו התחושה הקשה של העדר מוקד שליטה פנימי בחיים והתחושה של המטופל שהוא תמיד מהלך על חבל דק. אובדן האחיזה והשליטה בחיים משגעת אותו, תחושת ה AGENCY על חייו נפגעה, ובלחסן מתאר שוב ושוב את הסבל שזה גורם לו. נגזרת מכך החרדה שלו מפני המערכת, החרדה מהמטפל או התרופות הפסיכיאטריות שעלולות לנגוס עוד נתח מהשליטה שנותרה בידו או להכהות עם תופעות הלוואי את החיוניות והרגשות שעדיין פועמים בתוכו. החולי הוא מפגש בין האזורים הבריאים למחלה, ובלחסן לא מוותר על אף שעל ממרחבי הבריאות שנותרו בידו. הוא היה רגיש מאוד לפולשנות של עולם הטיפול על גווניו השונים לתחומי הנפש שלו, ובעיקר סלד מאותם אנשים או מטפלים שמתרגשים מהמוסיקה שלו ויודעים מה טוב בשבילו...
השיר DTMS, מתאר כבר את החיים עם המחלה, את שגרת החולי, אחרי הקריסה, ואת הקשיים הרבים שאינם נוגעים לתסמינים של המחלה עצמה אלא לעולם שלם של דימויים, דמויות, וחוויות שנלווים לחיים עם הפרעת נפש קשה, ושבלחסן פוגש במהלך הניסיונות שלו לטפל בעצמו, לרכך את הסבל ולחזור למוסיקה. אני לא מכיר יוצר ישראלי אחר שמדבר באופן ישיר על בתי-חולים, ועל מטפלים ספציפיים. זו תחושה מוזרה, בלחסן מדבר באופן פומבי על המטפלים שלו, עלינו, אמנם בלי לרדת לפרטים, אבל בצורה מאוד מפורשת. יש משהו מאיים באזכור הזה, אבל בפנייה הישירה הזאת הוא מעורר גם פנטזיה שסוף סוף אשמע מה המטופל חושב עלי לפרקים, שאשמע משהו אותנטי עלי ועליו שיספק את הסקרנות ואולי גם יעזור לנו להתמקם אחרת בחדר הטיפול ובכלל. השיר מתחיל ברשימה קרה ועניינית שכוללת שמות של טיפולים, מטפלים, ורגעים לכאורה בנאליים, בהגעה לטיפולים, ביציאה מהם, תופעות לוואי של טיפולים, ההלם של היציאה למציאות הבנאלית, משפחה אוכלת אוכל מהיר בקניון, "בולעים פירה בפה גדול", אוטובוס, תחנת אוטובוס, מאבטח בכניסה לבית חולים, וכו'. השגרה מתוארת כסדרה מתישה של בדיקות, תשאולים, נסיעות, הליכות, סימפטומים, הרגשות הנלווים לכל אלה, ובעיקר הניכור למציאות של מי שנמצא בעיצומה של קריירה של חולה. "העיניים הכי יפות בעולם לא יכולות לחדור את המעטה הסמיך שנשפך עליי", הוא שר. ואז, די במפתיע, תאור פואטי חזק של המעבר החד מגבריאל בריא עם בטן שטוחה ושרירים מסורגים לגבריאל חולה שה"ביולוגיה, הביוכימיה, והגנטיקה שלו נסדקו סדק דק לאורכם של השנים והבקרים והילקוטים והגיטרות. הדשא הלח. נסדק הסדק שהפך לשבר והתנפץ בקול ביקוע וקרסה נשמתו וחושמלה ומוגנטה. והושקתה מליון כדורים ולוטפה ונסתרה תחת השמש"
מתוארת כאן הויה דלרוזה שעוברת הנפש של בלחסן, מסע ייסורים שמתיש את האדם, יונק ממנו את הכוחות וגורם לו בהדרגה להיאטם, להצטמצם, ולהתכנס פנימה בחיפוש נואש ואחרון אחרי גרעין פנימי של עצמיות וחיות שיאפשר לו להתאושש ולקום, ואז מגיע השיר אל רגע נשגב מהסוג שמייחד את בלחסן, רגע שבו הנפש הסחופה והמצומצמת הזאת זוחלת אט אט החוצה מהמחילה, פוקחת עין קטנה וזעירה, נעמדת על רגליה, ועולה בסערה השמימה. בלחסן מתאושש, ופוגש שוב את ההשראה והחיות שכל כך התגעגע אליהן, ואז הוא מסופק עד להתפקע – ידו של אלוהים אוחזת בו שוב. מעבר ליופי של הקטע הזה בשיר הוא תפס אותי כי גם בחיים שלי כמטפל, רוב הזמן אני עסוק בליווי המטופל בויה דלרוזה שלו, עם הרבה תסכול, וקושי רגשי שאינהרנטי לזה שאני בא במגע עם חוויות קשות ומדכאות כל כך. אבל גם בקשר הטיפולי יש רגעים שמימיים כמו שבלחסן מתאר בשיר, ואז גם הנפש של המטפל יכולה לפקוח עין קטנה משלה, ולהתרומם על רגליה הקטנות - זה קורה בשיחה בנאלית עם המטופל שמובילה לאיזה דיבור כנה שמורגש ככזה, רגע של צחוק משותף, או אפילו הנחת יד על כתף או החלפת מבטים הדדית עם המטופל שמסמנת הבנה הדדית ולפעמים גם הקלה או הכרת תודה על הטוב שהמטופל השיג ביגיע רבה תוך כדי הטיפול. נגעו ללבי גם התיאור של בלחסן את היציאה מבית החולים והפחד מהעולם הרוחש בחוץ. זה הרגע הזה שמטופל יוצא מהסטינג המחזיק יחסית של המחלקה אל העולם, כשברור שבחוץ אין רצף טיפולי או רצף של אכפתיות שקיים באשפוז. אני יכול לדמיין שזה רגע של הלם, של ניכור, ייאוש, או לחלופין רגע של זעם על מה שנלקח ורצון לסגת חזרה לבית החולים, וכדי לפוגג את התחושות הקשות האלה בלחסן מכריז שיעשה הכל! "הכנתי תחמושת לשעות קרב שכאלה, ערימת קלונקסים לבנים שקניתי אצל נרקומן בתחנה המרכזית הישנה. 25 שקל לטיובה לקח הבן זונה אצל הרופא אני מקבל קופסא שלמה של שלושים לבנים בהרבה פחות אבל הם לא נותנים לי. אסור בגלל המחקר והטיפול. אני שם זין על זה. שיוציאו אותי מהגיהנום הארור הזה ואם לא הם אז סמים חזקים לרגעים חזקים עד יעבור זעם." עם הקלונקסים בדם הוא נוסע באוטובוס למושב, נהנה מהנוף ומהבלונדינית החמודה שיושבת מולו, הגוף שלו נשטף חמלה, הגוף שלי גם, ואז צצה לרגע הכרת התודה על "נוצות החסד" שהורעפו עליו סוף סוף בדרך הביתה אל המושב.
האזכור של הבית מביא אותנו לשיר "בית חדש", ומעביר את אלומת הפרוז’קטור השירי לחוויית הבית של בלחסן, או יותר נכון, לטשטוש של אותה חוויה, אותה ידיעה שיש לרובנו אבל לא לרוב החולים, ידיעה על כך שממתין לנו בית איפה-שהוא, אותה חוויה של כניסה אל מקום שהוא שלך, מקום חם ומוגן שבו מצטופפים אתך אנשים נבחרים שקרובים אליך ושבו את אדון לעצמך. בשיר הזה בלחסן מתאר את הלילה של יום חמישי, הלילה שלפני היציאה מהמחלקה הבייתה. הוא לא נרדם. גשם בחוץ. הוא נזכר בכל מה שעבר עליו והוביל אותו לאשפוז. דברים מטרידים, הזויים. הוא מתגעגע לגיטרה שלו והמחשבות נודדות אל הגעגוע והחיפוש אחרי בית לחזור אליו, "בית חדש, מקום שבו אפשר לנוח, להניח את הרגליים השבורות, ולעצום את העיניים". כשהמטפל רושם למטופל חופשה, הוא מתייחס לקיומו של הבית כדבר מובן מאליו. יכולים להיות 4 קירות והורים, או אשה, אבל עדיין אין חופשה בבית. יש חלקים רבים בחוויה של המטופל הקשה שקשה להתחבר אליהם ולהזדהות אתם, הם רחוקים מאיתנו, תלושים מהמציאות, אבל חוויית הבית והצורך בה משותפת לכולם ויכולה להוות עוגן בהזדהות עם המצוקה של המטופל והבנת הרובד העמוק הדרוש בחוויית שיקום טובה. זה נוגע גם ליכולת להבין את התופעה המכונה "הוספיטליזים" לא רק כפרזיטיות לא מודעת, כנטייה שנועדה להשיג רווח משני למטופל, אלא גם כניסיון נואש, ולעתים אחרון, של המטופל למצוא בית, למצוא מקום להניח בו את הראש ולנוח.
נוח יותר לדון בשירים הרכים יותר ברפרטואר של בלחסן, אבל אחרי הכל הוא היה רוקר מאוד רציני, והרבה שירים שלו הם כסחיסטיים, פרובוקטיביים מאוד, קשים לעיכול, מדכאים, מפחידים, עד כדי כך שהם מרחיקים את המאזין... בשיר "שטן", למשל, מתרוצצות בצוותא תחושות האשמה הקשות של גבריאל, הכמיהה לכפרה, ולא פחות מכך הרצון להשלים עם מי שהוא ועם החטאים הגדולים שלו. האשמה ניזונה בראש ובראשונה מהעובדה שחלה, ומדברים שעשה לפני פרוץ המחלה, ושאולי הובילו לפריצתה, אבל אשמה נוספת, ומוכרת לנו כמטפלים, היא זו הנוגעת לדברים שעשה בשעת מאניה ועוגמת הנפש שהם הסבו לקרובים אליו ולחברה. לרגעים הזעם העצום שלו על היותו חולה מופנה פנימה ולרגעים הוא מופנה לכוחות עליונים שאמורים להיטיב ושלא עשו זאת במקרה שלו. לרגעים הוא חווה את המחלה כעונש שהוא ראוי לו, ולרגעים נלחם בשטן הזה שקובר אותו באדמה, משאיר פתח צר לשפתיים ומשתין לו גשם חומצי לתוך הפה.
אחרי שנים של מאבק בלחסן לא החזיק מעמד. שאלת ה"התאבד או לא?" לא מעניינת; היה מרכיב של הרס עצמי באישיות שלו, הוא כתב עליו רבות, ובסופו של יום כוחות הטנטוס ניצחו. השיר "תלמי אליהו" מתאר פנטזיה של אדם חי על טקס הקבורה שלו. זה שיר יפיפה. זה שיר שמתייחס למת כאל ישות חיה ודינאמית שמאזינה להספדים שנאמרים עליה ומזילה דמעה. אין בשיר הזה צער על אובדן החיים, אלא דווקא תחושת הקלה ומנוחה, השלמה עם סוף הדבר, וראייה של הסוף כהתחלה חדשה. חבריו מתארים אותו כאדם רך ועדין, אבל אינטנסיבי מאוד, נוקב, עסוק באובססיביות במוסיקה כשהוא יציב, ובמקום השני והשלישי החברים והמשפחה. אני מדמיין אותו כמטופל לא פשוט, מסקרן, אבל ביקורתי ובלתי-מתמסר בעליל. הייתי אומר שזה אדם עם עוצמות לא מצויות שהטיפול בו וההחזקה שלו קשים ופתלתלים, עד בלתי אפשריים. נראה שהיה חוסר התאמה אינהרנטי בינו ובין העולם, החזקה מספקת לא הייתה אפשרית, וזו ודאי אחת הסיבות למותו בטרם עת. בסוף השיר מתוארת הגעתם של 4 מלאכים קטנים שמתגנבים לקבר, מניחים את הנשמה שלו בקופסה מזהב, ואוחזים בה בעדינות, כדי שלא תיפול במהלך המסע שלהם מעלה אל הרקיע. בלחסן רומז בסופו של השיר הזה על צרכים עמוקים שלו שלא נענו מעולם באופן מספק. הוא לא זכה להחזקה הראויה, וזו ודאי אחת הסיבות למותו בטרם עת, ואם הדבר היה בלתי אפשרי בחייו אז הוא יתרחש במותו, כשמלאכים שמימיים, מלאכי עליון, יעניקו לנשמתו את היחס המדויק לו היא זקוקה וראויה. דמות המלאך לקוחה מעולם הקבלה שאפף את ילדותו של בלחסן, ובמותו הוא בוחר לחזור לתלמי אליהו, למקומות ולאנשים שאפפו את ילדותו, כשעוד רץ בדשא הגדול, והזמן היה הרפתקה. רגע מותו בשיר צבוע בגוון פנטזמתי, מיסטי, של אותם ימים מתוקים ומלאי הוד, טרם ההתבגרות, טרם המחלה, וטרם השירה.
