כל האור שלא נראה

פרופ. עמיה ליבליך | 17/1/2015 | הרשמו כמנויים

All the light we cannot see by Anthony Doerr

כותרת זו היא תרגום חופשי של שמו של רומן מאת אנטוני דואר, שמילא את זמני ברכבת ישראל בשבועיים האחרונים. קראתי אותו באנגלית, על הקינדל, כדרכי ברכבת. אני משערת שכבר עתה הוא בתהליך תרגום לעברית, אך עדיין לא יצא לאור כאן. מה ששמעתי מחברי האמריקאים היה שזהו ספר מרתק, כתוב היטב, שנמצא בראש רשימת רבי המכר האמריקנים בימים אלה. "תקראי, זה מאוד יעניין אותך", אמרה לי חברתי הפסיכולוגית שביקרה כאן לחגי החורף.

הסיפור מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. גיבוריו הם מרי-לור הצרפתיה, עיוורת מגיל 6, שבזמן המלחמה הייתה נערה צעירה, וורנר, בן גילה הגרמני, נער יתום ולבקן, שנחן בכישרון גאוני בטכנולוגיית השידור והרדיו. אביה של מרי-לור הוא עובד מוזיאון הטבע בפריז, האחראי על מאות המפתחות של תיבותיו וחדריו. אביו של וורנר היה כורה פחם שמת באסון מכרות בעירו. המלחמה משבשת את התפתחותם הצפויה של השניים. מרי-לור ואביה בורחים לסינט מאלו, אי צפוני בצרפת. הנערה העיוורת חיה בחרדה מתמדת תחת המשטר הכובש של הנאצים, מאבדת את אביה ונקלעת לקרבות הקשים של הפלישה עד סוף המלחמה. וורנר מאותר במעון היתומים לבית ספר להכשרת צעירים לשרות הנאצי, עובר סדרת חינוך אכזרית בפנימיית המוסד, ומגוייס לצבא הגרמני לסייע באיתור משדרים מחתרתיים של הלוחמים נגד הגרמנים. בסוף הרומן הם נפגשים ליום אחד, וורנר מציל את מרי-לור כדרכם של האבירים, מסייע לה לברוח בעוד הוא עצמו עולה על מוקש, נהרג, ודרכיהם נפרדות לעד. ועוד יש בעלילת הספר – בסגנון המרדף אחר 'הגביע הקדוש' בספרות ובקולנוע - יהלום ענק ששכן במוזיאון, בעל תכונות מאגיות, שהסתרתו והחיפושים אחריו מוסיפים מתח לרומן.

בספר תיאורים מרתקים, לא רק של הקרבות ושל בית היתומים, בסגנון דיקנסי כמעט, אלא גם של ציפורים, צדפים ויצורי ים קטנים. הוא מתאר את חווית העיוורון כמי שמכיר אותה מקרוב, מדבר על המתמטיקה של גלי הרדיו בידענות מרשימה, ומצייר גלריה של טיפוסים צרפתיים וגרמניים באופן שמחייה אותם לעיני הקורא. עבודת הרקע המלומד שעשה המחבר ניכרת איפוא היטב ותרמה בוודאי להצלחתו המסחררת.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

ספרות יפה יוצרת תודעה אישית וקולקטיבית. הכל שאלה של נקודת המבט. הגרמני והצרפתיה. שני הצדדים הלוחמים שווים ברומן זה. ואיפה היהודים בעלילה זו?איה הסיפור 'שלנו'? מסתבר שאפשר לכתוב את מלחמת העולם השנייה בלי להיתקל בשואה. אפשר גם להציג דמויות גרמנים בקשת של טובים ורעים. הסבל שלהם מתואר בפירוט, כולל מה שקרה לנשים הגרמניות כשהצבא הרוסי הגיע בניצחונותיו לערי גרמניה. כולם בני אדם, כולם קרבנות, והמלחמה משחיתה. מחבר הרומן מצליח לשמור על נויטראליות וסימטריה מרגיזות, לפחות בשבילי, למרות העובדה ש'בלעתי' את הספר בשקיקה. האם אפשר לקבל מסר זה כפשוטו? ומה הוא אומר עלינו ב'מלחמותינו הצודקות'? וכשנואם תורכי משווה את ראש ממשלתנו למפגע טרוריסטי... מרגע זה מוטב שאשתוק.

כולם מדברים השבוע על חופש הביטוי. נכון, אבל ישנו גם החופש להיעלב, להיפגע, ולתת מענה בביטוי משלי. חופש הביטוי איננו זהה לחופש המחשבה - זהו אחד היסודות של עבודת הפסיכולוג. האם כל עוד איננו מדברים ברובים הכל מותר?