"אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ / אָבִי הַמֵּת / חַי וְקַיָּם" על שירי האב בספר 'שחרחורת' (הוצאה עצמית, 2014)
גיא פרל | 14/11/2014 | הרשמו כמנויים
גילוי נאות: קבלתי לידי את כתב היד של הספר 'שחרחורת' ואני אף מופיע ברשימת התודות שבסופו.
ברשימה זו אתמקד בשירים הרבים בספר המוקדשים לאביה של אליה כהן, המוכרת לקוראיה כסופרת (שני ספרי הפרוזה שלה: 'מכתוב' ו'דושינקא, נשמה' ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד). 'שחרחורת' הוא ספר שיריה הראשון.
אתייחס אל שירים אלו כאל שירי אבל באמצעותם מבקשת המשוררת להתבונן באב - בנוכחותו כנעדר ובהעדרו עוד כשנוכח – כחלק מתהליך מתמשך של פרידה ממנו ועיבוד אבלה על לכתו בטרם עת.
דומני כי הספר, ובמיוחד 'שירי האב' הללו, מוסיפים נדבך לפרסונה הפואטית של אליה כהן – שנתפסת לעיתים כאידילית ורומנטית, היות והיא מרבה לעסוק באהבה ותשוקה, ועושה שימוש נרחב בתיאורי טבע פסטורליים. 'שירי האב', לצד שירים נוספים בספר, חושפים כאב ואבל הפועלים מתחת למעטה הפסטורלי. כדי להמחיש זאת, אפתח דווקא בשיר 'קיץ' (עמ' 21) שאינו קשור לדמות האב. השיר רווי בתשוקת נעורים ויפי הטבע. מופיעה בו גם התאנה, שהפכה להיות חלק מאותה 'פרסונה פואטית' - המשוררת מזוהה עם התאנה עוד מספרה הראשון, ועל תאנה נבחר לעטר את כריכת 'שחרחורת' - אולם, בסוף השיר נחשף הפחד - "הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְגַלִּים עוֹד נְבִיעָה סוֹדִית בְּשֶׁפֶךְ הַיַּרְדֵּן, הָאַמִּיצִים קוֹפְצִים יָשָׁר לַלֵּב, אֲנִי צְמוּדָה אֶל הַגָּדָה, אֲנִי יַלְדָּה, הַפֶּה מָלֵא בִּתְאֵנִים וְהָאֲוִיר בִּתְכֵלֶת, בְּכַף יָדִי יָדְךָ, וְרֶטֶט קַל גּוֹהֵר בַּיְּרֵכַיִם וְעוֹד קִלּוּחַ צְחוֹק צָלוּל מִכָּאן עַד קְנֵי הסּוּף עַד לְחֻרְשָׁה," ומתהפך בסופו: "אֲבָל גּוּפִי עָנָן שֶׁחֹר / בּוֹ פַּחַד לֹא מֻסְבָּר מִמַּיִם"
השירים העוסקים באביה נוגעים, לתחושתי, בשורש הכאב וההעדר שבחייה של המשוררת. ייתכן גם כי העיסוק המרובה ביחסים, אהבה ויופי מהווה תגובה אליו, אולי ניסיון לפצות על קיומו. העדרו של אביה נוכח מאוד בחייה והדבר מודגש בכמה שירים. בשיר 'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם' (עמ' 25) לדוגמא – "מַשֶּׁהוּ רוֹבֵץ עַל לִבִּי / וְנִדְמֶה לִי שֶׁזֶּה / אַתָּה / וַאֲפִלּוּ שכְּבָר אֵינְךָ אֶלָּא / מַרְאִית זִכָּרוֹן / צוֹחֵק עַל שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת / שָׁר 'כִּי יִשְׁמְרַהּ' ו'שָׁלוֹם / עֲלֵיכֶם' [...] וַאֲפִלּוּ שֶׁכְּבָר אֵינְךָ אֶלָּא רוּחַ / בְּרוּחַ / בָּא מֵעָפָר / וְשָׁב לְעָפָר / עֲדַיִן כָּבֵד בִּי לִבִּי / בַּבָּשָׂר.".
בשיר 'בְּנִי' (עמ' 20) מופיעה דוגמא טובה נוספת לנוכחותו המתמדת של האב הנעדר. שני בתיו הראשונים של השיר מלאים באהבתה לבנה, וסגנונם עשוי להוות דוגמא למה שכיניתי 'הפרסונה הפואטית' של אליה-כהן – "אֲנִי גְּבוֹהָה מִמֶּנּוּ / בִּמְעַט. עוֹד שָׁנָה / יַשִּׂיגֵנִי / יַחֲלֹף עַל פָּנַי וְיַמְרִיא". אולם, בבית השלישי מופיע שוב האב כצל כאב נוכח תמיד – "מֵאָחוֹר רַב הַשֶּׁמֶשׁ / קוֹרֵא בְּעָרְפִּי עֲתִידוֹת / מִלְּפָנִים עַל הַשְּׁבִיל / צֵל כְּאֵב / צֵל אָבִי / רָחָב וְגָבוֹהַּ / בְּכַמָּה שָׁנִים.".
מספר שירים בספר עוסקים ביום מותו ויום קבורתו של האב והם עושים זאת בפרוט רב. באופן פרדוקסלי, חשתי כי הפרוט אינו מעביר תחושת חיבור מלא אל הסיטואציה, כי אם ההפך – יוצר ריחוק ממנה. אליה כהן מתארת את הדברים לפרטיהם, במידה של איפוק רגשי ושפתי, ודומה כי אל משמעותם הרגשית עבורה היא מסוגלת להתייחס רק טיפין טיפין – "וְכִי מָה לְלִבִּי וּלְחֶלְקַת אֲדָמָה / אֲכוּלָה רַקְבּוּבִית / וְרִמָּה, לַעֲנַף אִצְטְרֻבָּל שֶׁנָּפַל / וְתַחַת צִלּוֹ שׁוֹכֵב / צֵל צִלּוֹ שֶׁל / מֵאִיר בֵּן יַעֲקֹב וּמִרְים, / אָבִי. ('אזכרה', עמ' 23).
אביה של אליה כהן לא מת בחטף, היעלמותו וצמצומו התחילו בערוב ימיו, והדבר מתואר במספר שירים, למשל – "אֲנִי רוֹצָה לִשְׁכֹּחַ אֶת כִּתְמֵי הַחֹשֶׁךְ / עַל גַּבּוֹ ואֶת אֲבַק מַטְּעֵי / הָאוֹרְלִיאַנְס וְאֵיךְ הָלַךְ / לְעוֹלָמוֹ עָנִי, בְּטֶרֶם עֵת." (עמ' 31). העוני מוזכר כנדבך מרכזי מתהליך נישולו של האב מעצמו, מאוהביו ומן העולם. בשיר 'בית אבי' (עמ' 36) הדברים מופיעים באופן המפורש ביותר - מות האב מתואר בו כשיאו של תהליך ארוך. גם בשיר זה ניתן להבחין בטכניקת התיאור המפורט המאפשרת מידה של איפוק ואף ריחוק רגשי אליה כבר התייחסתי. גסיסה מתמשכת, פרידה, זעם כבוש, היווצרות חלל – כולם עולים מתוך תיאור כרונולוגי מאופק. אביא את השיר בשלמותו - "רִאשׁוֹנָה עֻקְּלָה הַטֶּלֶוִיזְיָה / וְאָז הָרָהִיטִים; סַפּוֹת / מִטּוֹת, פְּסַנְתֵּר, / הַסְּפָרִים הֻטְמְנוּ / בְּאַרְגָּזִים, גַּם הַמַּחְבָּרוֹת / וַעֲבוֹדַת הַשָּׁרָשִׁים / הַמְּרַגֶּשֶׁת, וכָל הָאַלְבּוֹמִים / לְאַט קָמְלוּ עֲצֵי הַשֶּׁסֶק, הַשְּׁזִיף, / הַתַּפּוּזִים, הַדֶּשֶׁא // הַגָּדֵר הַחַיָּה / מֵתָה בְּכֹחוֹת / עַצְמָהּ. // וְאָז הוּנְבַּנְק הַבַּיִת / הֻשְׂכַּר, רֹקַן, / כֻּנַס, נֻכַס וְשׁוּב / הֻשְׂכַּר, וְאָז פֻּנָּה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה / צָבְאוּ עָלָיו נוֹשִׁים רַבִּים / קָשִׁים וְטוֹרְדָנִיִּים כְּיַתּוּשִׁים. // דָּבָר לֹא נוֹתַר לִי / מִן הַבַּיִת / עַד שֶׁנִּמְכַּר // וְאָז אָבִי." בשיר זה, כבשירים נוספים, אליה כהן מצביעה באופן מפורש על העוני, ההדרה החברתית, והמערכות שנשלו את אביה מכבודו וזהותו כעל מרכיבים מרכזיים במותו. היבטיה החברתיים של שירתה עולים ישירות מתוך אבלה האישי, תחושות הכאב והכעס האישיות כרוכות באלו שאינן אישיות, והתוצאה רבת עוצמה.
אסיים רשימה זו בשיר 'רשימה שחורה' (עמ' 68). בדומה לשירים נוספים, השיר כולל תיאורים נוסטלגיים ומבעו הרגשי מאופק. אולם, רק נוכחותו המתמדת של הצבע השחור – צבע המוות, האבל וההעדר הבולע את האור לתוכו – הופכת את השיר הפשוט לכאורה לקינה עזה, המאפשרת מפגש מחודש, בהיר, עם האב והעדרו. מעניין להתייחס אל המתח בין שם הספר 'שחרחורת', אשר דומה כי נמצא בזיקה לפרסונה הפואטית אליה התייחסתי, לבין כובדו האפל של השיר שלפנינו.
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ
פִּתְאֹם מוּל עֵינַי
פָּנָיו שְׁחֹרוֹת. שֶׁנְהָב עוֹרוֹ
שָׁחֹר וּשְׂעָרוֹ אֲשֶׁר הִקְלִישׁ
שָׁחֹר גְּבִינָיו שְׁחֹרִים
וְאִישׁוֹנָיו אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ
גִּצֵּי שְׂפָמוֹ שְׁחֹרִים
אֶל שְׁחֹר קוֹלוֹ נִלְפָּת
הוּמוֹר שָׁחֹר
כַּמָּה צָחַקְנוּ
בְּעַרְבֵי שַׁבָּת
שְׁחוֹרָה יָדוֹ בְּתוֹךְ
קְדֵרַת הָאֹרֶז
שֶׁאָסַף אֵל פִּיו
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו
שְׁחֹרוֹת בּוֹצְעוֹת בִּבְשַׂר
הַלֶּחֶם הַשָּׁחֹר אֲשֶׁר
הָיָה נוֹטֵל
בְּתֹם יְמֵי עֲבוֹדָתוֹ
(שְׁחֹרָה) וְאָז טוֹבֵל בְּתוֹךְ
יָמִים שְׁחֹרִים
הֵמִיט עָלַי מוֹתוֹ
אָבִי שֶׁלִּי
פִּתְאֹם נִגְלָה אֵלַי
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ
שָׁחֹר שָׁחֹר
בִּבְהִירוּת גְּדוֹלָה.
