מחשבות על נשירה בעקבות יום העיון של תפס"ן – תחנה פסיכואנליטית לנוער

ד"ר ליאור גרנות | 28/6/2014 | הרשמו כמנויים

כְּמוֹ נוֹצָה שֶׁאֵין הַצִּפּוֹר מַרְגִּישָׁה בָּהּ כְּשֶׁהִיא נוֹשֶׁרֶת –

מחשבות על נשירה בעקבות יום העיון "למה נשירה" של תפס"ן – תחנה פסיכואנליטית לנוער

לפני כמה ימים הייתי ביום עיון של תפס"ן – תחנה פסיכואנליטית לנוער, שקיימה את יום העיון לרגל ייסודה. נושא יום העיון היה "למה נשירה", והוא עסק בתופעת הנשירה מהיבטים רבים ובשפות רבות: הפסיכואנליזה, החינוך, הפסיכולוגיה החינוכית, הפסיכיאטריה; וכלל הרצאות של אנשי מקצוע מתחומים אלו.

חזרתי מוקסמת ונרגשת מגישתם של חברי הצוות בתחנת תפס"ן ומהרצאתו של גבריאל דהאן 'כולנו נושרים', שהציעה להתבונן על נשירה לא רק כעל תופעה קונקרטית – נשירת בני נוער ממערכות שונות – אלא כעל פונקציה נפשית הנמצאת בנפשות כולנו. "כולנו נושרים", הוא אמר, "כל אחד נושר בדרכו", והציע "לקרוא את הנשירה, כלומר לפענחה, תוך כדי ששואלים מה הכרחי בה עבור הנושר מבחינה נפשית". כשהוא דיבר על "לקרא נשירה כעל צורה של קריאת שירה" (תוך, כמובן, שהוא מדגיש את הדמיון הצלילי בין המלים "נשירה" ו"שירה") – הרגשתי שאני עפה. "השירה היא צורה של נשירה", אמר גבריאל דהאן, ודיבר על "להנשיר את השפה מהדרך המקובלת והמוסכמת לעשות בה שימוש. השפה עצמה שנושרת, וכשהיא נושרת בצורה מוצלחת אנו מברכים עליה ומפיקים ממנה הנאה; זו נשירה שכרוכה בה המצאה". חשבתי על עצמי כמשוררת, שמשוטטת בשדה השירה, אוספת מלים נושרות – כמו עלי שלכת – ועורמת אותן זו על זו, זו לצד זו, זו בתוך זו. הכתיבה אצלי מתחילה כמעט תמיד משורה שנולדת לי בראש, כמה מלים שחוברו זו לזו ונפלטו מתוכי, נשרו להן מן הנפש אל התודעה ומשם אל הדף או אל המחשב. לרוב איני יודעת איך הן הגיעו לשם, כמו נער משוטט בחצר בית הספר בזמן שיעור: "מה אתה עושה פה?, אתה לא צריך להיות בכיתה עכשיו?" – אולי הוא לא צריך להיות בכיתה, הוא אולי אמור להיות שם, אבל הנפש שלו אולי צריכה עכשיו משהו אחר, עיניים שישימו לב אליו, מישהו שיראה אותו, שישוחח, מישהו שיעזור לו לכתוב את הנפש שלו, כמו המלים הנושרות שלי – שזקוקות לכך שאראה אותן ואאסוף אותן ואתן להן להיכתב, אתפנה מן העיסוקים האחרים, מן החובות, זה מה שהן צריכות עכשיו, זה מה שאני.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

אבל רגע – – – אני מרגישה שאני מתחילה לנסוק. המטוס מאיץ את הנסיעה על המסלול. שניה, לפני שאני ממשיכה לעוף: אני מצרפת כאן קישור לעמוד האינטרנטי של תפס"ן שמסביר כל כך יפה וחכם ועמוק – ומאד תופס – את התפיסה של התחנה, על ריבוי משמעויותיה של המילה 'תפיסה': http://www.tafsan.org/ . בדברים שאני כותבת כאן אין מן הניסיון לסכם את הדברים שנאמרו ביום העיון או להביא סקירה שלו אלא אני רוצה פשוט לעוף אל המחוזות המחשבתיים והנפשיים שיום העיון לקח אותי אליהם במחשבות על נשירה.

ממריאה.

אני נזרקת אחורה, לגיל 17, כיתה י"א. הוטלה עלינו משימה לכתוב חיבור לשעור הבעה. לא כתבתי את החיבור בנושא שנדרש. לא כתבתי חיבור בעצם. כתבתי משהו על שמש וגשם ובדידות ופרידה, הרבה מטאפורות על לבד, הרבה מטאפורות על אהבה. הגשתי את זה שבועיים לאחר המועד שנקבע. אני זוכרת איך באתי עם הטקסט הזה בבוקר אחרי שכתבתי אותו בלילה – באיזה ערב של הנפש – ונתקלתי במורה במסדרון. יש לי את החיבור, אמרתי לה. אבל זה לא בדיוק חיבור, זה... יצא לי משהו אחר. והיא קראה. שורות מההערות של המורה ההיא על הדף שלי זכורות לי עד היום: "מלים שיוצאות מן הלב נכנסות אל הלב", היא כתבה לי ונתנה לי ציון מצוין. בתוך המסגרת הבית ספרית, בתוך הטקסט שאמור היה להיות "חיבור" – עם פסקת פתיחה וטיעונים והדגמת הטיעונים וסיכום – מצאתי את הדרך שלי לנשור, לעופף, לרחף לי בין המלים, כמו שאני אוהבת, למצוא בהן שירה, למצוא בהן את עצמי. והמורה ההיא – היא אפשרה לי באותו הרגע לנשור אבל גם להיתפס; בשורה ההיא שהיא כתבה לי, על הלב שלי, על הלב שלה, על החיבור בין לב ללב – היו את התפיסה, את האחיזה, את ההחזקה.

אני חושבת על המקצוע שלי: ביבליותרפיה. כמעט אין שבוע שאני לא מוצאת את עצמי מסבירה מהו, כמעט בכל פעם שמישהו שואל אותי "מה את עושה". זה מתחיל מהסבר מילולי של ההגדרה ועובר ל"אז איך זה עובד", ו"מי מביא את הטקסט – אתְּ או המטופל", ו"מנתחים את הטקסט בעצם או ש...?". על פסיכולוגים יש לנו תדמית בראש, ציור, גם אִם מדובר בציורים סטריאוטיפים הרבה פעמים. אבל כאשר מדובר בביבליותרפיה – בחלק גדול מן הפעמים צריך להתחיל בלהסביר מה זה בכלל. אני חושבת על הדרך שעשיתי עד ללימודי הביבליותרפיה: למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה אבל את כל הקורסים הכלליים שלי לקחתי במחלקה לספרות. נלחמתי בבירוקרטיה האוניברסיטאית כדי שיאשרו לי לקחת סמינר מתקדם בספרות כקורס כללי. לא הייתי שייכת לשם, לא על פי הרישומים. הי, ילדה, התבלבלת. זאת לא באמת הכיתה שלך. בסוף לאחר כמה מכתבים והמלצות – אושרה בקשתי, אבל בתחושה שלי הייתי "ההיא משם", "זאת מפסיכולוגיה"; ובפסיכולוגיה – שם הייתי זאת שכותבת שירים, שלוקחת את הקורסים הכלליים מהמחלקה לספרות. לא פה ולא שם, לא ממש שייכת. וככה, המחשבה הברורה מאליה להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית לאחר התואר הראשון – כאשר כבר היה ברשותי כל שנדרש לשם כך – התחלפה במחשבה להמשיך לתואר שני בספרות. הנשרתי את עצמי מן המסלול הברור והרחב שבו צעדו רוב חברי לתואר הראשון, ואמרתי רגע, עוד לא, פסק זמן. אז עוד לא ידעתי להגיד לעצמי "ביבליותרפיה". ולמדתי ספרות וכתבתי והשתתפתי בסדנאות כתיבה והתחלתי לפרסם (זוכרת את השיר הראשון שפורסם, ב"מאזניים", ליטפתי את המלים המודפסות). אבל שם הרגשתי לא פעם "זאת שהעבודות שלה פסיכולוגיות מדי" (אחת המרצות העירה לי פעם שאני מנתחת את הדמויות בטקסט 'כאילו הן יושבות על ספת המטופל'). שוב, לא עד הסוף שייכת. נערה שחמקה מן השיעור ומסתובבת בין הכיתות, מחפשת את הכיתה המתאימה. "נשירה שכרוכה בה המצאה", אמר גבריאל דהאן. אני חושבת על המילה המצאה, שחובה בתוכה את המציאה, ההימצאות. כאשר נושרים ונושרים ולפתע נתפסים במקום הנכון, במידה הנכונה – על ידי מישהו או משהו – זאת תחושה של הימצאות: הנה, אני כאן, במקום הנכון, מצאתי. ולפעמים ממציאים משהו כדי למצוא משהו שכבר היה קיים שם אבל עוד לא התגלה. כזו היא עבורי הביבליותרפיה: המצאה קסומה של משהו שהיה קיים בתוכי והתקיים לו כל הזמן, במרחבים שביני ובין אחרים ובמרחבים שביני ובין עצמי. מלים של אחרים שמהדהדות את הנפש, שמשקפות, שמנחמות, שמאירות, מעוררות, מהוות תפילה. מלים שלי שמאפשרות תהליך תרפויטי, עבור עצמי, עבור אחרות ואחרים. שירה.

אני מקשיבה לדברים של גבריאל דהאן על שירה ועל נשירה. מתעופפות לי בראש שורותיה של דליה רביקוביץ האהובה: "אֲנִי עוֹבֶרֶת מִיּוֹם לְיוֹם/ מִיּוֹם לְלַיְלָה / כְּמוֹ נוֹצָה / שֶׁאֵין הַצִּפּוֹר מַרְגִּישָׁה בָּהּ כְּשֶׁהִיא נוֹשֶׁרֶת." (מתוך השיר: מיום ללילה). אני חושבת על השיר הזה כולו המתאר מצב דכאוני, מיואש, אדיש, נטול רצון, אפוס כוחות.

כנס מועמדים ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה | 5.1.2025
הנכם/ן מוזמנים/ות למפגש היכרות פרונטלי עם ראשת המחלקה וראשי המגמות

הנה הוא במלואו:

מיום ללילה / דליה רביקוביץ

כָּל יוֹם אֲנִי קָמָה מֵחָדָשׁ מִן הַשֵּׁנָה

כְּמוֹ בְּפַעַם אַחֲרוֹנָה.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה מְּצַפֶּה לִי

וְאוּלַי מִסְתַּבֵּר מִתּוֹךְ זֶה

שֶׁלֹּא מְצַפֶּה לִי דָּבָר.

הָאָבִיב שֶׁבָּא הוּא כְּמוֹ הָאָבִיב שֶׁעָבַר.

אֲנִי יוֹדַעַת מַהוּ חֹדֶשׁ אִיָּר

אֲבָל אֵין דַּעְתִּי נְתוּנָה לוֹ

אֵינֶנִּי מַבְחִינָה בַּגְּבוּל שֶׁבֵּין הַיּוֹם לְבֵין הַלַּיְלָה.

רַק שֶׁהַלַּיְלָה קַר יוֹתֵר

וְהַשֶּׁקֶט שָׁוֶה לִשְׁנֵיהֶם.

בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת שֶׁל צִפֳּרִים

אֲנִי נִרְדֶּמֶת בְּקַלּוּת

מֵרֹב חִבָּה אֲלֵיהֶן.

מִי שֶׁיָּקָר לִי אֵינוֹ נִמְצָא פֹּה

וְאוּלַי בִּכְלָל אֵינוֹ נִמְצָא.

אֲנִי עוֹבֶרֶת מִיּוֹם לְיוֹם

מִיּוֹם לְלַיְלָה

כְּמוֹ נוֹצָה

שֶׁאֵין הַצִּפּוֹר מַרְגִּישָׁה בָּהּ כְּשֶׁהִיא נוֹשֶׁרֶת.

בהמשך לשיר הזה אני חושבת על מצב של נשירה כעל הישמטות, שמיטת האחיזה מחוקי העולם ומסדרו, אין לילה, אין יום, נפילה מתמשכת. זה מצב של ויתור, של יאוש, של איבוד עניין במסגרת שהיתה אמורה להחזיק או של אי יכולת להיות עוד בתוכה; ומתוך זה מתרחשת ההדהיה, ההתפוגגות, ההתמוססות, הנשירה. אבל כמו שהיעדר איננו פשוט כלום אלא הוא הנכחה כואבת של אין, כך גם נשירה איננה פשוט "אי הימצאות". כשהמורה מסמנת מינוס או איקס או משאירה ריק את המקום בטבלה ליד שמו של הנער הנעדר, הנערה שחסרה – פירושו של המינוס הזה איננו "כלום" אלא משמעו הימצאות במקום אחר או חיפוש אחר מקום אחר שבו אפשר להימצא, להמציא ולמצוא. הנשירה, אם כן, איננה רק פעולה סבילה – מישהו שמט אותי אז אני נשמטת, מישהו הנשיר אותי אז אני נושרת – אלא היא קווי מתאר המסמנים פעולה אקטיבית של הנפש, המבקשת למצוא. אולי היא איננה יודעת עדיין מה ברצונה למצוא, מה היא מחפשת, אבל היא מחפשת משהו. משהו שחסר לה.

אני חושבת על השיר 'סינדרלה במטבח', גם הוא של דליה רביקוביץ, שפורשׂ בעיני את האפשרות לראות בסינדרלה סוג של נושרת. וכך היא כותבת:

'הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל סִינְדֶרֶלָה עָבְרוּ שָׂם לְמַטָּה

בַּמִּטְבָּח

הָיְתָה לָהּ חֵרוּת הַדַּעַת

אִם נֹאמַר אֶת זֶה כָּךְ

הִיא הִדְּקָה אֶת יָדֶיהָ אֶל רַקּוֹתֶיהָ

שַׂעֲרוֹתֶיהָ הָיוּ מְכֻסּוֹת שֻׁמָּן.

הִיא הִפְלִיגָה בְּדַעֲתָהּ לַמֶּרְחַקִּים

בִּלְתִּי מְשֹׁעָרִים

בִּלְתִּי מֻסְבָּרִים

תְּחוּשׁוֹת שֶׁיָּדְעָה בְּלִי לִנְקֹב בִּשְׁמָן.

וְהִיא הִשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ לַסִּנּוֹר

הַמְּרֻבָּב וְהַמֻּכְתָּם

וְיָדְעָה אֵיזֶה מֶרְחָק גָּדוֹל יֵשׁ בֵּין הָכָא להָתָם

אִם בִּכְלָל נִתָּן לְשַׁעֵר

וּמַה שֶּׁמַּתְחִיל כָּאן וְעַכְשָׁו

אֵין לוֹ סִיּוּם בַּזְּמַן

וְלֹא נְקֻדַּת זְמַן.

וְהִיא עָשְׂתָה סְבִיבָהּ עִגּוּל

וְסִמְּנָה לְעַצְמָהּ סִימָן

דִּמְיוֹנִי כַּמּוּבָן.

וְרָאֲתָה אֶת הַשְּׁתַּיִם הָהֵן יוֹצְאוֹת בְּמֵיטַב בִּגְדֵיהֶן

הֲדוּרוֹת, מְפֹאֲרוֹת נוֹטְפוֹת בְּשָׂמִים

נְטוּיוֹת גָּרוֹן.

וְהִיא לֹא מַמָּשׁ רָצְתָה לִהְיוֹת בִּמְקוֹמָן

אוֹצָרוֹת אֵין- סוֹפִיִּים הָיוּ לָהּ בַּדִּמְיוֹן

מַמָּשׁ אֵין סוֹפִיִּים

וּלְלֹא צוּרָה.

הָיְתָה לָהּ פְּקַעַת קְטַנָּה שֶׁל חֹם בַּגָּרוֹן

וְהַלְמוּת לֵב עַזָּה, חוֹלָנִית.

וְהִיא הָיְתָה מִחוּץ לְכֻלָּם

בּוֹכִיָּה, קוֹדַחַת

מוּכָנָה בְּכָל עֵת לַחְדֹּל לְהִתְקַיֵּם.

הָיְתָה לָהּ נְקֻדַּת תַּצְפִּית

נְדִירָה בְּרִחוּקָהּ

כְּאִלּוּ יָשְׁבָה עַל כּוֹכָב מַאְדִּים

כּוֹכַב הַמִּלְחָמָה.

וְהִיא קָמְצָה אֶת אֶגְרוֹפֶיהָ וְאָמְרָה:

אֲנִי יוֹצֵאת לַמִּלְחָמָה.

וְאַחַר כָּךְ נִרְדְּמָה'.

אני חושבת על סינדרלה הכלואה במקום ובתפקיד שאינם מתאימים לה, מצוּוה לעשות עבודות סיזיפיות, נטולת ברירה. ובתוך זה, היא מוצאת לה את המפלט שלה, מרחב שאליו תוכל לנשור, מרחב חלוּם: מפליגה בדעתה למרחקים בלתי משוערים, בלתי מוסברים, כמו אותו תלמיד שיושב בשורה האחרונה בכיתה, חולם, בוהה, מביט מן החלון, משרבט משהו במחברת, מצייר על השולחן, בורא לעצמו את מרחב הנשירה שלו עם אוצרות אינסופיים שיש לו בדמיון. כמו שסינדרלה מביטה באחיותיה ה"שתיים ההן" הלבושות בבגדים הנכונים, עדויות תכשיטים, כך הוא מביט בחבריו וחברותיו לכיתה, מצביעים, עונים על שאלות, זוכרים את תאריך הבחינה, לומדים, מוציאים ציונים, מתכתבים אחד עם השני בקבוצות הווטסאפ. והוא – הוא מחוץ לכל זה, מחוץ לכולם. לעתים בוכה, לעתים קודח, לעתים סתם בוהה. לפעמים מרגיש ממש שהוא מוכן בכל עת לחדול להתקיים. הוא מוכן לחתום על זה. אבל אין לו כוח אפילו לזה. הוא רוצה להילחם. אבל הוא אפוס כוחות. הידיים שלו נשמטות: מבית הספר, מהחברים, מארוחת הערב, מכל מה שאוחז אותו ומכל מה שניתן לאחוז בו. הוא רוצה להילחם. הוא רוצה להגיד: "אני לא רוצה להיות פה. תנו לי משהו אחר. אני לא יודע מה. אני לא יודע מי. אני לא יודע מי אני. תעזרו לי למצוא. תעזרו לי להתחיל לחפש". אבל אין לו כוח. והרבה פעמים גם אין לו מלים, את המלים המדייקות שידייקו בשבילו את מה שהוא מרגיש. ואז – אותה פעולה אקטיבית שהתחילה ב"אני יוצאת למלחמה" מיתרגמת לנשירה. הכוחות אוזלים מן הפעולה הזאת והיא הופכת לפסיבית, לדועכת, לרדומה. ואז היא נראית כמו נשירה, כמו נפילה. כדי לעצור את הנפילה הזאת, כדי להפוך את הפעולה הפסיבית מחדש לכוח אקטיבי של עשייה, של חיפוש, של יצירה, זקוק הנופל למישהו שיתפוס אותו.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

בשיר 'סוף הנפילה' כתבה רביקוביץ:

"אִם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,

רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו..

אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,

ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.

אלוהים אינו מוחה את דמו,

כי הדם אינו הנפש.

אלוהים אינו מפנק את איבריו,

כי האיש איננו בשר.

אלוהים גוחן מעליו,

מרים את ראשו ומביט בו.

בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,

ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים לעוף. .

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,

רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,

אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,

ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.

עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,

שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.

אלוהים מבקש ללטף את ראשו,

אבל הוא מתמהמה,

הוא אינו רוצה להבהיל את האיש

באותות של אהבה..

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,

רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה".

אולי אותו אדם שנופל, שנושר, כן יודע שנעים יותר לרחף מאשר לזחול – או מאשר ליפול – אבל איננו יכול לרחף, לא כרגע, לא עכשיו, לא בכוחות עצמו. הוא ילד קטן. והוא זקוק למישהו – לאו דווקא אלוהים, אבל מבוגר אחראי כלשהו, תפסן, שיתפוס אותו, שירגיש בו כשהוא נושר, לא כמו נוצה שאין הציפור מרגישה בה. הוא זקוק למישהו אשר יתכופף לגובהו שלו, יביט בו במבט רואה, ומשם – מגובה העיניים – יעזור לו להרים את ראשו, להביט אל העולם, וגם יעזור לו לכופף את ראשו ולהפנות מבטו פנימה, אל תוך עצמו, לסייע לו למצוא את הדבר שמסמנים קווי המתאר של הנשירה שלו. הוא זקוק למישהו שיהיה מספיק אמיץ ומספיק משוחרר כדי לזחול ביחד איתו על ארבע, להרגיש את הקרקע, אבל גם לעזור לו לעמוד על שתי רגליים. בתהליך התפיסה הזה יכול ה'ילד הקטן' להתעורר מן התרדמה שלו, להתעורר ולהתחיל להזיז את גופו, לחוש את גופו, את נפשו, להשיב לעצמו את התנועה; לא תנועה של נפילה פסיבית הפעם אלא תנועה רצונית וחופשית הפונה לכל כיוון שבו יבחר. הוא יכול – בתהליך שכזה – לגדול ולגלות שיש לו כנפיים. לא רק כנפיים שיש ביכולתן לעצור את הנשירה – התוצאה הטבעית של כוח הכבידה – אלא כנפיים שיאפשרו לו – מתוך שמצא את עצמו – לנסוק, להמריא, לעוף.

לקריאת מחשבות נוספות על ביבליותרפיה: http://bibliotherapy.co...tegory/posts/