"נא לגעת": שינוי חברתי באמצעות אמנות
פרופ. עמיה ליבליך | 31/5/2014 | הרשמו כמנויים
בנמל יפו הציורי, באולם התיאטרון רב ההשראה, שהוא ביתה הקבוע של קבוצת התיאטרון "נא לגעת", התקיים לפני יומיים כנס של המכללה האקדמית לחברה ואמנויות. עניינו של הכנס האקדמי הראשון של המכללה (ולמען גילוי נאות: זו המכללה שאני עומדת בראשה, ועל נושא הפוסט הזה לומדים בה לתואר שני בתכנית "חברה ואמנויות") היה כיצד ניתן לרתום את האמנויות השונות לשם השגת מטרות מוסכמות של תיקון עולם וחברה. האולם בו התכנסנו והמרכז המתקיים בו הוא אחת הדוגמאות המרהיבות לפעולה אמנותית שתוצאותיה גם חברתיות. על כך דיברה במפורט גב' עדינה טל, המייסדת והמנהלת האמנותית של תיאטרון "נא לגעת", בהרצאה שנתנה אחר הצהריים.
כפי שנאמר באתר של המרכז באינטרנט, מרכז "נא לגעת", שבו התארחנו, הוא ביום-יום מקום מפגש בין אנשים חרשים, עיוורים וחרשים-עיוורים לבין הקהל הרחב, בו מתקיים דיאלוג שיוויוני על בסיס אמנותי ותרבותי. האמצעים לדיאלוג זה הם הופעות התיאטרון, בית הקפה המופעל על ידי חרשים-אילמים, ומסעדת בלקאאוט המופעלת על ידי עיוורים ומספקת חווית עיוורון-לשעה לסועדים בה. כמו כן מתקיימות במרכז סדנאות לילדים ומבוגרים בנושא נכות וחווית הנכה. מרכז "נא לגעת" מפתח גם מקומות תעסוקה לאנשים חרשים ועיוורים (או הלוקים בשתי הנכויות יחד), שבהם הם יכולים להגשים את עצמם ולהתפרנס בכבוד. בדבריה על קבוצת התיאטרון, הדגישה עדינה טל בצורה ברורה והומוריסטית גם יחד כי איננה מבקשת להישפט כאמנות שוליים של נכים, מעין 'ריפוי בעיסוק'. היא מתנגדת עקרונית להשתתף בפסטיבלים של בעלי צרכים מיוחדים, אלא מציבה בפני שחקניה סטנדרט אמנותי גבוה, ומבקשת להתקבל ולהישפט על ידי המומחים והקהל כקבוצת תיאטרון רגילה, כמעשה אמנות לכל דבר.
כאן העלתה עדינה את השאלה הרטורית בפני הקהל: מיהו רגיל? מי איננו בלתי-רגיל? ומי בכלל רוצה להיות רגיל? על השאלה הזו גם צפינו בהופעת פלייבק משכנעת של תיאטרון "מראות" בסוף יום ההרצאות. אני כמובן חשבתי גם על הספר שהיצגתי כאן בפוסט הקודם שלי - ספרו של אנדרו סולומון על משפחות של אנשים "בלתי רגילים", מהות היחסים בתוכן, ושאלת הזהות האופקית והאנכית של החריג. כמו הספר, גם קבוצת התיאטרון ויתר מפעלי "נא לגעת" חותרים למגר את הסטיגמה והדעות הקדומות, המבודדות את השונה והנכה בחברה. לשחקניה של עדינה טל מגיעים השבחים כאמנים, ואכן הם מתנהגים, לפי סיפוריה, כידוענים לכל דבר, ולא כנכים שניצחו את מגבלותיהם. אם יש מי מקוראי הבלוג הזה שלא ראה עדיין הצגה בתיאטרון "נא לגעת" דעו לכם שהפסדתם בגדול.
הכנס שלנו כיסה גם עניינים חשובים נוספים. דר. אורלי לובין הסבירה והדגימה את המבט הקולנועי הצמוד, המבט הממשי, של הגוף והקרקע עליו הוא ניצב, אשר בשונה מן המבט האולימפי, הרחב, הכל-יודע, הוא מכריח את הצופה לראות את המציאות בגובה העיניים, אינו מאפשר בריחה ובכך מעורר את אחריות הצופה - (כמו למשל לספר ולתעד חוויה של אוהל אחד בשדרות רוטשילד במהלך הפגנת האוהלים, בניגוד לסרט רחב אופקים על כלכלת ישראל). פרופסור מישל לה-ברון מקנדה הסבירה והדגימה מתוך סרטים דוקומנטריים על יוגוסלביה ופרו כיצד באמצעות סדנאות מחול וטקסים של תנועת הגוף לסוגיה אפשר ללמוד אוצר מילים חדש של תחושות, קירבה ושייכות, ועל ידי זה לתרום לפיתרון קונפליקטים בין יחידים וקבוצות. עדי יקותיאלי תאר את שיתוף הציבור ביוזמת העיצוב האמנותי-חברתי של כיכר העיר בנתניה, וקרן כהן-ישראלי ריגשה את הקהל עד דמעות בקטעי עבודת תיאטרון שנעשו בתוך בית הכלא "נווה תרצה", בהצגה על חיי האסירות לפני כליאתן ובין הסורגים. המשותף לכל אלה הוא בהתייחסות אמיצה למצב חברתי שאנו שואפים לתקן, וביישום של כלים אמנותיים להשגת המטרה.
ברור שכל אמנות מנסה לגעת, ועצם המגע הזה משנה משהו, ביחיד ובחברה. לעתים השינוי החברתי הוא המטרה, ולעתים הוא תוצאה נלווית וחשובה של יצירה אמנותית טהורה. בכנס הוצגו רק דוגמאות אחדות לשינוי חברתי באמצעות האמנות. ישנם כמובן הרבה מפעלים כאלה בארץ ובעולם, אבל לא די באלה. עם כל הכבוד לכוח השכנוע של המילה המדוברת או לכוח הזרוע של הסנקציה והענישה, יש באמנות עוצמה אדירה העוקפת את ההגנות ומאפשרת לראות את עצמנו ואת הסובב אותנו באמת בראייה חדשה.
