בין הקליניקה לבית - חייו הכפולים של המטפל
רועי סמנה | 20/4/2014 | הרשמו כמנויים
לא פעם שמעתי עדויות מקולגות על כך שילדיהם נוזפים בהם, באופן כזה או אחר, בטענה שבבית הם אינם מסורים וכרויים כפי שהם בחדר הטיפול. זכורה לי, למשל, ילדה אחת בת שמונה שעקצה את אימה הפסיכותרפיסטית: "אם הייתי משלמת לך 350 שקל אולי היית מקשיבה לי כמו שאת מקשיבה למטופלים שלך ולא קוטעת אותי כדי לענות לטלפון!"
אפשר להבין את הכעס והקנאה שהתעוררו בילדה. הפער בין האופן בו המטפל מתנהל בחדר הטיפול לבין איך שהוא מתנהל מחוצה לו יכול להיות מבלבל, אפילו מתסכל, גם עבורו וגם עבור הסובבים אותו. חבר פסיכולוג סיפר לי פעם שהוא פותר את הבלבול הזה ע"י הפרדה מחמירה בין תחומי החיים. הוא לא לוקח את העבודה הביתה ובניגוד לקליניקה, בבית הוא מקפיד להיות "לא אמפתי, חסר סובלנות ועם אפס הכלה"*. צחוק בצד, אני נזכר בפרו שכתב כי המחמאה הכי גדולה ששמע אי פעם על קולגה הייתה שמחוץ לתפקיד "אף אחד לא היה מנחש שהוא אנליטיקאי" (עמ' 227). פרו מאמין שכפי שלכירורג מותר להשתמש באזמל רק כשהוא עובד בחדר הניתוח, כך גם עלינו לוותר על הכלים הפרשניים שלנו מחוץ לקליניקה. באותה רוח מדבר גם אוגדן על אימהות (אנליטיקאיות?) שנוטות לפרשנות-יתר סמכותנית של ההתנהגויות של ילדיהן ונוטעות בהם תחושה שרק אמא מסוגלת לדעת מה הם באמת מרגישים.
מפעם לפעם עולה אצל מטופלים השאלה, באופן מובלע או מפורש - האם אתה, המטפל, כזה (כש"כזה" משמעו רגיש, אמפתי, מלא בטחון וכהנה וכהנה תכונות תרומיות) גם מחוץ לטיפול? ואם לא, מה משמעות הדבר? ואני שואל: מי יותר אמיתי - סופרמן או קלארק קנט? קשה לומר. אבל כשחושבים על זה, קאל-אל (שמו המקורי של סופרמן, זה שניתן לו ע"י הוריו הביולוגיים בקריפטון) מעדיף רוב הזמן להישאר כקנט, עיתונאי אפרורי שעסוק בשגרת יומו. נראה שאפילו עבור איש-העל תפקיד המושיע הוא כבד מכדי לאיישו 24 שעות ביממה.
מיטשל כותב כי לעתים קרובות "הממדים הלא-אמיתיים של הסיטואציה האנליטית מאפשרים חוויה עמוקה... יותר מכפי שמתאפשר בחיים ה'אמיתיים'. במובן זה, הסיטואציה האנליטית היא לעיתים קרובות אמיתית יותר בעבור שני המשתתפים מאשר מערכות יחסים שאינן אנליטיות" (עמ' 197). מזווית הראיה שלי, מתאפשר פעמים רבות למטפל להיות באמת מעין סופרמן רגשי בחדר הטיפול, כי גם לפסיכותרפיסט הממוצע ישנם לא מעט כוחות-על. אבל אולי רק שם, אולי רק במסגרת השעה בת חמישים הדקות**. למשל, הנחתום הזה יכול להעיד על עיסתו (כי אכן, המוח שלי מרגיש לא פעם כמו עיסה) שבעוד שלרוב עליי לרשום לעצמי היכן חניתי גם אם אני יודע שאני אמור לחזור לאוטו בעוד שעה או שעתיים, לא מעט תאים אפורים מוקדשים אצלי בנונשלנטיות לשמות החברות הראשונות של מטופלים מהעבר, לתיאור מפורט של הבית הראשון בו התגוררו וכיוצא באלה.
בספרה המרתק 'על הליריות של הנפש'***, מציעה דנה אמיר הבחנה מעניינת ופורייה בין העצמי האקטואלי, שהוא החלק הממומש של הנפש, לבין העצמי האפשרי, שהוא "אותו חלק ייחודי הגלום בנפש כאפשרות שלא הגיעה לידי מימוש בפועל" (עמ' 29). אני מאמין שבמסגרת הטיפולית, באי הבודד והמיוחד הזה, הנקי מרעשי האוקיינוס הלא שקט של החיים המודרניים, מסוגל העצמי האפשרי של המטפל (לפחות באופנויותיו המיטיבות) לבוא לידי ביטוי באופן ייחודי. הסביבה המאפשרת (ובמובן הזה היא מאפשרת לא רק עבור המטופל אלא גם עבור המטפל) מזקקת את הטוּב של הפסיכותרפיסט, מדגישה איכויות שבמרדף החיים המטורף שלנו כיום, בעולם המפציץ בגירויים ותובע מאתנו לרוץ כל הזמן רק כדי להישאר במקום, להתחיל הכי מהר ולאט-לאט להגביר, נוטות לעיתים קרובות מדי לקרוס ולהיקבר.
ישראל אלירז כותב בשירו 'הנה', על איש העומד מול ציור, "כמו איש מול מוסיקה"...
בהאזינו לה, בכל
גופו, הוא
המעיר אותה להיות מה
שבלעדיו היא לא
תהיה
ואני חושב לעצמי: מטפל ומטופלת, דיאדה שכזו, מעירים זה את זה להיות מה שבלעדי השני הם אולי לעולם לא יהיו.
* זה מזכיר לי את הגינקולוג מהבדיחה המפורסמת, זה שחוזר הביתה מיום ארוך בעבודה וכשאשתו פותחת את הדלת נאנח בהקלה - "סוף סוף פנים".
** אני לא יכול שלא לחשוב בהקשר הזה על אותם מקרים של 'כוח היסטרי' כמו אלו שבהם אימהות הצליחו להרים בידיהן מכוניות עם ילדיהם הלכודים. ראו - http://en.wikipedia.org...cal_strength
*** סקירה שלי על הספר מתוך כתב-העת "שיחות" ניתן למצוא כאן: http://www.roysamana.co.il/Page3.html
לקריאה נוספת-
אוגדן, ת., הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד, 2001.
אלירז, י., הבט: שירה מביטה בציור. תל אביב: קשב לשירה, 2012.
אמיר, ד., על הליריות של הנפש. ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008.
מיטשל, ס., תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב: תולעת ספרים, 2003.
פרו, א., טכניקה בטיפול בילדים. תל אביב: תולעת ספרים, 2012.
