הרהורים על נקיון, סדר וחירות
שמואל ברנשטיין | 11/4/2014 | הרשמו כמנויים
קדחת הנקיון: מן המדובר בערוצי המדיה השונים, נראה שהמוני בית-ישראל, בכללם רבים שאינם שומרי-מצוות, עוסקים לקראת חג הפסח בנקיון. אין מדובר בנקיון כללי הנהוג בתרבויות רבות עם בוא האביב, אלא בהתנהגות קיצונית המגיעה לעיתים תכופות לכדי הפרזה כפייתית. מהו שגעון המרוק המשתלט על כה רבים ואף הולך וגובר ומתפשט משנה לשנה? אולי בהשתרבבה של המלה מרוק לדברי, טמונה גם התשובה: שמא זה הצורך למרק את המצפון?
המצפון היהודי, כולל בתוכו צוים רבים של עשה ואל-תעשה. אפילו צדיקים גמורים, מתקשים למלא תרי"ג מצוות. זוהי ערובה לכך שיהודים (אולי מעט יותר מבני דתות מונותיאיסטיות אחרות?) מסתובבים בעולם חרדים ואשמים תמיד, מאימת חרון-אפו של היושב במרומים. כך, כנסיונה הקונקרטי של ליידי מקבת למרק את ידיה מתחושת היותן מגואלות בדם, מנסים המנקים בקדחתנות למרק את מצפונם המוכתם. גם חילונים רבים, כמו שמלמדים אותנו סקרים ומחקרים, אינם לחלוטין אתאיסטים - הדת רובצת בנפשם ברבדים עמוקים יותר, בצלה של הנפש, ועל כן גם הם נתונים לאיום סמוי מצידו של צל זה. הנסיון מלמד אותנו שדווקא הכוחות המסולקים אל הצל, חזקים ומאיימים עלינו יותר, כי משם הם יכולים לפרוץ כשדים, בהפתעה וללא שליטה. כך בפעולת המרוק הכפייתית, יש משום נסיון לסלק כתמי מצפון מעיקים וחששות מפני עונש משמים: יש מי (האל, הסופר-אגו, המצפון, הסביבה?) שרואה הכל ויודע כמה אנו מתאמצים לסלק את החמץ, את כל פרורי ושיירי האשפה של התנהגותינו עד כה. החדירה הכפייתית לסדקים ולפינות מרוחקות ואפלות, איננה אלא השלכה של הנסיון לחדור לפינות האפלות בנבכי הנפש. הקליניקה מלמדת אותנו, שהבית, בהופיעו בחלומות, מסמל פעמים רבות את העצמי – לאמור: אני ממרק את ביתי = אני ממרק את עצמי, את נפשי, על כל חלקיה הנפתלים והנסתרים. וכל המרבה והחודר למקומות הכי סמויים, כאילו חשף וניקה את נבכי נפשו. ובאשר לחילונים הרבים הנתונים לקדחת המרוק הזו – ככל שהחלקים הדתיים באישיות קבורים בצל, כוחם רב יותר ואת האיום שבהם חייבים להכניע, והרי פעילות של נקיון הבית גם איננה נראית כפרקטיקה דתית במיוחד – יש לה רציונלים טובים אחרים, והרי לנו כור-מצרף שהוא פשרה משובחת וגם כשרה.
סדר פסח: אחרי הנקיון בא מקומו של הסדר. ההנחיות לקרבן הפסח הן מאד מדויקות, מסודרות ומחייבות. כללי הסדר המסורתי גם הם, והללו מתנהלים לפי פרוטוקול קבוע במשך מאות שנים. הפרדה בין נקי ומלוכלך, בין טמא וקדוש, היא מאושיות התרבות – כך מופרד תחום האדם מן הטבע הארצי ומתחיל לשאוף מעלה, אל השמיימי. הסדר הוא התרבות – מתן סימנים, קביעת גבולות, חלוקה לתפקידים, בניית הרארכיה. כל אלו מתחילים ביציאת מצרים – שם החלה בנייתה של אומה חדשה ושל תודעה חדשה של אדם מוסרי.
על החירות: חירות קשורה במודעות, כלומר בהתפתחות התודעה. הארכיטיפ של החירות הוא הדחף שחווה האני (אגו) להתרחק משביו של העצמי (סלף): הגרעין ה'גברי' שמבקש להפרד ולהתרחק מן המטריצה המזינה והמגנה בחיקה הוא שבוי בתחילת ימיו. החירות אם כן, דורשת מוכנות למסע של מאבק מתמיד במכשולים ובכוחות עוינים שמזמנת המציאות החשופה, הלא-מטריארכלית, 'ארבעים שנה במדבר'. אחד המכשולים הקשים הוא הכמיהה לוותר על המסע ולחזור אל 'סיר הבשר' אשר במצרים – האם הקדומה, הנסיגה למצב ינקותי בטוח. יצירת אל-עליון כדמות-אב סמכותית ומכתיבה היא הכרחית להתפתחותה של ציביליזציה – זוהי החצנה נפלאה של ארכיטיפ האב, הכוח הפנימי הדוחף להתרחק מן הסימביוזה של בראשית, ולהיבנות באמצעות דמות אומניפוטנטית רבת-הוד, שלה נשמעים ואליה שואפים. זהו הפטריארכט המגבה את האני הנאבק להתקדם. אף שבגיבוי הזה יש הרבה מאמץ, כאב וסבל, הוא מחזק ומחשל. ללא הסדר, שהוא במהותו של הפטריארכט, לא היה מתקיים תהליך של חישול והכל עלול היה לקרוס בחזרה אל המטריארכט, אל 'מצרים' הקדומה. המצוות אם-כן, הן המקיימות את הסדר הפטריארכלי. הסדר הזה מתקיים גם בחברה שאיננה דתית משום שהחברה החילונית קבלה והפנימה חלק גדול מן הערכים המונותיאיסטים ומקיימת מצוות עשה ואל-תעשה שונות – באמצעותן של מערכות שלטון מסודרות עם חוקה, חוקים, תקנות וצווים וגופי אכיפה ומשפט. החירות היא חירות מן הטבע, מן המטריארכט, ותלויה, מסתבר, במוכנות לאבד חלק ממנה לטובת הסדר הפטריארכלי המארגן, בונה ושומר על החברה. יהא זה סדר דתי, סדר של משטר עריץ, או סדר דמוקרטי.
