קפיצה למים
נורית ענבר-וייס | 17/3/2014 | הרשמו כמנויים
איך להתחיל? קצת בדומה לחוויה מוכרת של מטופלים בתחילתה של פגישה טיפולית, יש חלק בתוכי שמרגיש שאם רק אתפוס בקצה החוט הנכון מבין כל הקצוות המבצבצים, אם רק אוחַז ואמשוך בו, תותר מאליה הפקעת כולה.
אנסה לומר משהו על המשמעות האישית של פתיחת הבלוג, ועל הקשר בין הצעד הזה לבין נושא שאני עסוקה בו בחודשים האחרונים בחיים ובעבודה הטיפולית. אם לסמן את הנושא בכותרת כללית, מדובר בנכונות להסתכנות רגשית וביחסים בינה לבין תנועה, צמיחה נפשית וחיוּת.
התשוקה לכתיבה מלווה אותי מאז ילדותי. כתיבה (החל ממכתבים אישיים וכלה בעבודות אקדמיות) היא פעולה הספוגה אצלי בתחושות של משמעות ומלאות קיומית. זוהי דרך להתמקם במרחק הנכון מחוויות ואירועים ולהרהר עליהם, לחשוב לעומק על עניינים המעסיקים אותי, להיות יצירתית ולשחק. כמעט תמיד יש משמעות רבה להקשר הבינאישי שבתוכו הכתיבה מתרחשת, הן מפני שקיומו של קורא אמתי או מדומיין הוא מה שמאפשר את הכתיבה מלכתחילה, והן כי הכתיבה עצמה יוצרת קשר, וברגעי החסד שלה היא מאפשרת חוויות מיוחדות של מגע וקִרבה.
כשהתחלתי להתנסות בכתיבה ברשת נוכחתי שחוויית הפרסום היא עניין נפרד להתבונן עליו. להניח משהו בעולם לשימושם של אחרים ולאפשר לו להתגלגל, להדהד ולחזור מכיוונים לא צפויים, זו חוויה מאד חיה, שמולידה רגעים של סיפוק והתרגשות, בפרט כשהלחם שנשלח על פני המים טבוע בחותם כל כך אישי. ועם זאת, הפרסום הוא גם כניסה לאזור של פגיעוּת ויש בו ממד של הסתכנות. עבורי זה ממש לא עניין תיאורטי: כשאני מפנה פנימה את תשומת הלב, אני מרגישה את המתח בגוף.
בעצם, השילוב של סיכוי וסיכון קיים כמעט בכל התנסות חדשה שיש בה התמסרות ופתיחות להשפעתם של החיים. למשל, כשאני מעזה להיות ביחסים (עם מישהו או משהו) על דבשם ועוקצם, להיות מושקעת ומעורבת רגשית, "עם כל הלב", לצאת מאזורי הנוחות שלי, להיות מתחילה, להיות יצירתית, להיות כנה וגלויה, להשתוקק ולקוות... רשימת הסכנות ארוכה לא פחות: לטעות, להיכשל, להידחות, להיפגע, להיות ללעג, להתאכזב, להסתבך, לגלות אמת מכאיבה, לפגוש בגבולות, בפגימוּת ובסופיות של המציאות (למשל, לפגוש בגבולות הכישרון שלי, כאשר אני מעזה לנסות לממש אותו, או בגבולות האמינות של הזולת, כאשר אני מעזה לסמוך עליו). הכניסה לאזורי הפגיעות דורשת מידה של אופטימיות, יכולת לשאת ולהכיל עוצמות רגשיות, והיחלצות מאחיזתן של עמדות פנימיות משתקות (למשל, בושה עמוקה או איסור פנימי לטעות). לכן הקשר בין חיוּת לבין הנכונות להיות פגיע הוא דו כיווני: האחת מאפשרת ומקדמת את האחרת.
חנוך לוין כתב את הבלדה הפסימית על אדון כמעט וגברת כבר, שחוסר יכולת להסתכן דן אותם לחיים של בדידות והחמצה (1). (במקרה זה, ממילות השיר ברור למדי שאדון כמעט לא פחד מדחייה כמו מן האפשרות ההפוכה, שגברת כבר תיעתר לו. אינטימיות היא אזור מובהק של פגיעוּת). גם הכניסה לכל שעה טיפולית היא כניסה לאזור של פגיעות, עבור המטופל והמטפלת כאחד. המתח בין חיוּת הכרוכה בפגיעוּת לבין ביטחון הכרוך לעתים בתחושות של צמצום, החמצה וקיפאון, הוא מתח שעלינו לנהל ולווסת לאורך החיים. מזווית זו, נדמה לי לעתים שחיי הם חיפוש מתמיד ודינמי אחר איזון נכון בין חיוּת וביטחון בזירות החיים השונות. אסיים בביון, המצוטט אצל אוגדן כמי שמצהיר שוב ושוב שהמטפל חייב "שיהיה לו מקום לחיות כבן אנוש העושה טעויות", שכן רק מתוך הלך רוח כזה אפשר ללמוד מן החוויה ולהתפתח (2). אני קוראת את הדברים ומשהו בתוכי מתרווח.
(1) חנוך לוין, "בלדה על אדון כמעט וגברת כבר". http://www.hanochlevin....hes1-09/p271
(2) בפרק העוסק בקריאת הסמינרים הקליניים של ביון, בספרו של אוגדן "לגלות מחדש את הפסיכואנליזה".
