המקום בו אנו חיים (או מתים)
רועי סמנה | 8/2/2014 | הרשמו כמנויים
נסיבות החיים הביאו אותי לעקור לפני כשנתיים מאהובתי הכעורה והיפהפייה תל-אביב לעיר ירוקה אך צחיחה בשרון. לא אנקוב בשמה של אותה עיר בכדי לא לפגוע בתושביה ובחובביה, רק ארמוז שהוא מתחרז עם מוות נפשי. לאחרונה גמלה בי ההחלטה (או ליתר דיוק: נגמלתי מחוסר ההחלטה) לשוב מן הגלות ולחזור לעיר ללא הפסקה. זהו זמן עבורי לחשבון נפש, ניסיון להבין מה, בעצם, כל כך רע לי בעיר מגוריי הנוכחית?
בפרק עשיר ומרהיב בספרו 'The Evocative Object World'*, פרק שעוסק בקשר בין ארכיטקטורה ללא-מודע, כותב בולאס כי המשמעות של מעבר דירה, אפילו אם כל מטלטלינו עוזבים אותה יחד אתנו, היא אובדן חלקיקים מעצמנו. אלו יישארו כמו רוחות-רפאים בין הקירות שעזבנו. נדמה לי שלא אחטא יותר מדי לבולאס אם אומר שהדברים נכונים לא פחות גם לגבי מעבר עיר.
לערים, אומר בולאס, יש מנטליות מסוימת. הן מהוות סביבה מאפשרת (או בלתי-מאפשרת, כפי שיתבהר בהמשך) ומחזיקה עבור תושביהן. כשאנחנו נעים בעיר אנחנו בוחרים בין מסלולים שונים שכל אחד מהם מעורר בנו חוויות ותחושות שונות והבחירות הללו מבטאות את האידיום* האישי שלנו, את מי שאנחנו. הבחירות הללו מושפעות במידה רבה, איך לא, מהחוויות בילדותנו, מהאובייקטים בסביבה (מונומנטים, בניינים, פארקים, וכו') המכילים בתוכם את חוויות העצמי שהשלכנו לתוכם בתקופה מעצבת זו של חיינו. כך, למשל, כשאני מסתובב באזור כיכר דיזנגוף עולים בי, באופן מודע או (חשוב יותר) לא-מודע, זיכרונות מחוויות הצפייה הראשונות בסרטים בבית-הקולנוע הסמוך וכשאני מטייל לי בשדרות רוטשילד ניעורים בי ביקורי ילדות במשרד של אימי, שם פינקו אותי העובדות הצעירות בממתקים ולפעמים אפילו בביקור ב'מאירלנד' שב'מגדל שלום'. למרות שלא גדלתי בתל-אביב, אלא בעיר שינה קרובה, העיר הגדולה ספוגה ברגעים מעצבים שחוויתי, ספוגה בחלקים מהעצמי שלי.
בולאס טוען כי כשאנו נעים בעיר אנחנו עוסקים, מבלי לתת על כך את הדעת, בסוג של חלימה. כל מבט על אובייקט מעורר עניין עשוי לעורר בנו reverie. אובייקטים שונים בתל-אביב מעלים בי, אם כן, אסוציאציות אישיות מאוד, כאלו שבעיר החדשה אליה עברתי אינם מתעוררים. הזיכרונות הספוגים בעיר הזו הם לא שלי. הרחובות בה לא אומרים לי דבר. המבנים הם עבורי אסופה של לבנים ובטון. התכונות הליריות של הנפש, אלו ההופכות את החיים לשיר ומאפשרות לנו ליצוק בהם משמעות לדברי דנה אמיר, כאילו מתפוגגות, מתמסמסות כאשר אני פוסע בעיר הזו. אבל אולי זה בכלל לא הוגן להשוות עיר שגדלת בה (גם אם לא גרת בה) בילדותך, לעיר שהכרת רק בבגרותך? ובכל-זאת, אני מזכיר לעצמי שעיר כמו ניו-יורק, שהתוודעתי אליה רק באמצע שנות העשרים שלי, עוררה בי באופן מידי תחושה שהגעתי הביתה. ההתאמה בין המנטליות שלה לאידיום שלי הייתה מלאה ולא דרשה כל מאמץ. אני חושד שמה שממגנט אותי לערים הגדולות היא לא ההגנה המאנית ["ומה בנוגע לחיים בעיר כמו לונדון, עם הרעש שלה שלעולם אינו חדל, ואורות שאף פעם אינם כבים? ...(זוהי) הרגעה בעזרת המציאות אל מול המוות שבפנים" כותב ויניקוט], אלא הצורך העז והבלתי-מתפשר שלי בסביבה מגוונת, רבת פנים, המאפשרת לנוע בין מבחר אפיקים ואופציות, שמסייעים לי, בהתאמה, לבטא ולפתח את שלל העצמיים המרובים שלי.
אבל אולי לא נתתי לעיר החדשה מספיק זמן להפעיל את קסמיה עליי? אולי אם הייתי משתקע בה, נותן לה לחלחל לתוכי, היא הייתה הופכת לחלק ממרקם העצמי שלי? אני נוטה להטיל בכך ספק. בפרק אחר בספר מדבר בולאס על 'דכדוך אסתטי' (aesthetic dejection), סוג של דכאון הקשור בחוסר התאמה בלתי-פתיר בין העצמי והאובייקט. זהו מצב שבו חרף כל ניסיונותיו, מסתבר לאדם שאובייקט כלשהו אינו שמיש עבורו. במצב כזה האובייקט הוא אומנם מעורר, אבל אך ורק תחושות של דחייה וקדרות. בולאס נותן כדוגמא את קופנהגן, עיר שדיכאה אותו בכל 15 הפעמים שביקר בה. על אף ש"אני יכול להצביע על דברים מסוימים שאני באופן מיוחד לא אוהב (בה)", הוא כותב, "זו אינה הנקודה: כשזה מגיע לקופנהגן ולי, אני לא יכול להשתמש באובייקט הזה". בולאס מודע לכך שקופנהגן היא מקום אהוב מאוד על אנשים רבים, בדיוק כפי שאני מודע לכך שהעיר בה אני מתגורר נחשבת למקום מצוין לחיות בו. הבעיה, חשוב להדגיש, נעוצה בחוסר ההתאמה ל'די.אן.איי הנפשי' הפרטי שלנו ולא באיכויות אובייקטיביות כלשהן.
בולאס מאמין כי אנשים הסולדים מהאזור בו הם חיים נמצאים במצב עצוב שבו נמנע מהם המזון למחשבה שהם זקוקים לו, נמנעים מהם אובייקטים מעוררים (evocative) שיגרו את נפשם ויפתחו את העצמי שלהם. אני עומד לחזור לתל-אביב אחרי תקופה ארוכה מדי של צום נפשי-רוחני. הפעם אני מתכוון לזלול אותה.
* סקירה שלי על הספר התפרסמה ב-2012 ב'שיחות' וניתן לקרוא אותה כאן: http://www.roysamana.co.il/Page11.html
* מושג המתייחס לגרעין העצמי הייחודי של כל אדם, המקבילה הנפשית לטביעת-אצבע
לקריאה נוספת
אמיר, ד., על הליריות של הנפש. ירושלים וחיפה: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, 2008.
ויניקוט, ד"ו (1935). ההגנה המאנית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009.
Bollas, C., The Evocative Object World. London & New York: Routledge, 2009
