על שני סרטים עכשוויים על פסיכותרפיה
רות נצר | 7/10/2013 | הרשמו כמנויים
שני סרטים שהוצגו לאחרונה, שעוסקים בדמויות המטפלים, משחזרים את אחד המוטיבים עליו הצבעתי בספרי החדש - 'הקולנוע מטפל בנו – יחסי מטפל-מטופל בקולנוע' (רסלינג) – כשהם מציגים את המטפל בכל קלונו. הבעיה היא ששני הסרטים האלה הם בעיתיים במובנים רבים, וגרמו לי לעוגמת נפש על הקלות הבלתי נסבלת בה מוצגים המטפלים בהקצנתם השלילית כפי שהם מוצגים.
אחרי כארבעים סרטים שעוסקים בתרפיה, רובם מתוך תסריט איכותי, מה הצורך להמשיך ולעסוק בנושא זה אם אין בו חידוש, אם אין בו אמירה משמעותית על התרפיה ועל נזקקיה? אם אין בו ראיה מורכבת ומעמיקה ממנה נלמד על נפש האדם?
סרט אחד הוא 'אופטימיות היא שם המשחק'. אומר מייד שלא אהבתי את הסרט, שעוסק בנושא החשוב כל כך, של היכולת להחלים ממחלת נפש ולהשתקם. הסרט הזה שהוא קומי כביכול מביא מוטיב זה בשטחיות, בהקצנה ובהגזמה, כשההומור הופך לפארסה מגוחכת וטיפשית.
אפשר לראות בסרט הזה מאפיינים רבים של סרטי תרפיה שמציגים את הבעייתיות של השיפוט הרפואי, הממסד הרפואי והרופאים, כפי שציינתי בספרי.
הממסד הרפואי מוצג כחסר אונים, והמטופל זורק את הגלולות שקיבל ומחליט לנצח את המחלה על ידי ריצות ממכרות. בנוסף לכך הרופא מתערב בחיי המטופל, מפר את כל כללי הגבולות הטיפוליים ללא סיבה, ופוגש אותו במגרש הכדורגל ובאולם ריקודים. המטפל נראה מטופש לגמרי כשהוא צועק כמו שאר חסידי הכדורגל וצובע את עצמו בצבעי חסידי קבוצת הכדורגל. אין לו אמירה אחת נבונה. משום מה הרופא הוא הודי, ושייכותו ההודית אינה מעניקה לו יתרון כלשהו. אולי ההיפך.
במשוואה מי הבריא ומי החולה - מתברר בסרט הנוכחי שהבריאים, (כגון אביו של החולה, שחייו מאורגנים סביבי הימורים וחשיבה מאגית, והחבר שלו שהוא כנוע לאשתו השתלטנית), הם בעצמם לקויים ביכולת ההסתגלות הנכונה לחיים, ונוטים להתפרצויות זעם בלתי נשלטות.
הבעיה היא שהסרט מגחיך את הכל, משתמש בנוסחה חבוטה לפיה האהבה היא המרפא לכל, כששני האנשים הבעיתיים ביותר, שהם חולים פסיכיאטרית, כביכול מרפאים זה את זה דרך אהבתם. זו גם נוסחה חבוטה ניואייג'ית של 'אופטימיות כשם המשחק', כעין פרודיה על הפסיכולוגיה החיובית.
הסרט מבוסס על טענה שגויה כאילו ניתן לרפא ממחלה דו-קוטבית ומהפרעת אישיות גבולית בדרכים אלטרנטיביות. אם הייתי משווה סרט זה לסרטים אחרים מושקעים ומעמיקי מבט (שהופקו במחצית השניה של המאה העשרים, על החולי הנפשי ויחסי התרפיה, ושדרכם ניתן לראות בקורת משמעותית על התרפיה הקיימת, שיש גם להקשיב לה) הייתי אומרת שהסרט הנוכחי הוא כבר שבלונה שחוקה שהתרוקנה ממשמעות האמירות שיכלו להיות לה. חבל ששחקן איכותי כרוברט דה-נירו מככב בסרט זה בתפקיד האווילי שהוא משתתף בו.
הסרט השני הוא 'תופעות לוואי'. גם הסרט הזה גרם לי תרעומת. הוא מציג את הפסיכיאטרים כאנשים שמונָעים כמעט רק על ידי צורכי רווח כלכלי, מיני וכוחני.
המטופלת שהיא הגבורה הראשית מפותה מינית על ידי הפסיכיאטרית ומופעלת על ידה לרצוח את בעלה ולאפשר לפסיכיאטרית להרוויח כספים מכך. גם הפסיכיאטר שמלכתחילה מונע על ידי אכפתיות ורצון טוב לסייע למטופלת נסחף על ידי צרכים כלכליים לשתף פעולה עם חברת תרופות שממנת אותו כדי שייתן למטופליו תרופה חדשה. חברת התרופות מנצלת את הפסיכיאטר הנזקק כלכלית לשתוף פעולה. בסופו של דבר המטופלת ,שהתחזתה לחולה, שלכאורה בגלל תופעות לוואי של התרופות רצחה את בעלה, משלמת את המחיר כי היא עומדת למשפט רצח והבחירה בידיה היא או אישפוז פסיכיאטרי או אשמת רצח. אבל אז התסריט מסתבך, הכל מתהפך, ובסופו של דבר גם המטפל 'הטוב', שנדמה שהיה קרבן המערכת וקורבן של שתי הנשים, יוצא נגד המטופלת, תולה בה תווית של סכיזופרנית ומאשפז אותה כדי להציל את עצמו.
המטופלת היא הקרבן של שניהם. הכעס והתסכול שהרגשתי מהתסריט הזה הוא גם בשל המטופלת שהיא קורבן לתסריט הזה ובסופו של דבר מאושפזת בכפיה כחולת נפש, כשאינה כזו.
הכעס שלי הוא על הצגת המטפלים כמונעים כמעט אך ורק על ידי מניעי כסף מין וכוח ונצלנים ורמאים. למרות שגם המטופלת מוצגת כמתחזה ונוכלת שמסובבת את כולם.
תחושת הניצול היא גם תחושתי שלי כצופה, שמנוצלת על ידי התסריט שמפתה אותי להיות באמפתיה למטופלת ולרופא שלה עד כמעט סופו של הסרט, כששניהם מלכתחילה נראים קורבנות המצב הנפשי הקשה של המטופלת ושל תופעות לוואי של התרופות. ורק אחר כך מגלה התסריט את ההיבט המנצל של שניהם.
גם חשתי אכזבה על שמפיקים סרט כזה למען ה'רייטינג' וההצלחה כספית של יוצרי הסרט על חשבון הרס אמון הצופים במטפלים.
סרט זה ענינו לא האמת של הנפש ולא מערכות היחסים הטיפוליים במקצוע הכל-כך תובעני שבו אנו עוסקים, אלא המניפולציה שמקיים התסריט בכל גבורי המחזה, בעיקר בצופה.
זה סרט שבו מטופלת מתחזה למטופלת ומטפלת מתחזה למטפלת. זה סרט שמתחזה לעוסק בענייני הנפש אבל הנפש לא מעניינת אותו.
אחר כך הבנתי שלמעשה הסרט בנוי בסגנון ה'פילם נואר' – סגנון של סרטי מתח בעלי תכנים אפלים, שמכילים מערכת של מניפולציות של אנשים אלה באלה. ובדרך כלל מככבת בו אשה 'פאם פאטאל' שמפילה את הגבור בפח. והנה בסרט שלפנינו יש שתי נשים פאטאליות, מטופלת ומטפלת שמפילות בפח את המטפל הטוב והאכפתי, והבעיה היא שהן גורמות לו להפוך מניפולטיבי וכוחני כמותן ולפעול כנגד הערכים שלו כמטפל אנושי ואכפתי ומסור, ולהיות מושחת כמותן. הטיפול הנפשי בסרט זה הוא כעין אמתלא ליצירת סרט מתח. וזאת המניפולציה הצינית שמשתמשת בנושא התרפיה ומציגה את המטפלים כמושחתים כשהמטרה של יצירת סרט מתח מוצלח מקדשת את האמצעים.
מחשבה נוספת – הסרט בעייתי כי אין בו מגמה לחשוף תופעות ציליות של המטפל (צרכי כבוד, רווח, מיניות וכו) שאנחנו נוטים להכחיש, כפי שהראיתי בספרי, אלא הוא משליך מעולם הקולנוע, מהז'אנר של סרטי מתח שעוסק במוטיבציות של רווח, שליטה, מין, כח וניצול, על העולם הטיפולי. כאילו גם המקצוע הטיפולי הוא רק כזה במהותו. ומה שהכי מעליב, זה שמה באמת קורה בטיפול בכלל לא מעניין את כותבי הסרט.
