חברי הקהילה | 22/8/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני מתאהב ושוב מתאהב
באשה שעולה ויורדת ושוב עולה,
השדרות יורדות, הרחובות עולים.
ואני מלטף בה מרחוק, תמיד מרחוק
שלא להיקשר בברזלים הקרים של ידיות האחיזה.
"איך אפשר ?" היא שואלת "שאתה רק מגיע לעיר וכבר עוזב?",
"ביקור קצר" אני צועק אחריה כשהדלתות נפתחות שוב.
נבלעת בהמון ששוטף אל החוף של הקרון שלי
אהבות חדשות. דלתות נסגרות.
חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.
לא.פ. ריד היקר. המכתב שלך מאד מרגש.
בעקבותיו הבנתי מה הרקע לשיר - רקע שהוא גם דמות... מפעיל שהוא פועל ומייצר - רכבת תחתית שמייצרת חסר...
אני עדין מתעקשת על הטיעון שלי: אילו היית כותב כחלק מן השיר - למה לעזאזל שתיווצר קביעות אובייקט במקום כמו רכבת תחתית - אולי בניסוח שונה אך זה בערך המשפט - זו הייתה תוספת שמבהירה דבר מה נוסף בשיר.
אך כאשר אתה כותב כותרת בדומה לזו שכתבת - היא לא רק מרמזת למשהו אלא ממש מאגדת את השיר, מתמצתת אותו, ואז נשארת במובן מסויים זרה לשיר עצמו.
נכון - זו התחושה. אך על מנת שהתחושה תעמיק, הכותרת צריכה להיתפס לא כקביעה אלא כשאלה.
אני מאד מזדהה עם התחושות שבטאת בקשר לאי היכולת ליצור קביעות אובייקט במקום הסופר תעשייתי הזה, רכבת תחתית. אך.. אילו במקרה היית פוגש שם את האדם הנכון - הרקע מסביב היה נתפס בעיניך אחרת.
בקיצור, שיר הוא עולם ומלואו ואיזה יופי שהוא מעורר פולמוס שכזה!
יש בו מספיק חומרים על מנת לעוררו - בכך אני מסכימה איתך.
כל טוב מנעמה
יש להקליד כותרת לתגובה. מסכים עם כל מילה,
אלא מה.
התחושה שאת מתארת- היא היא כל השיר.
בדיוק כך.
אם הייתי יכול- כל השיר (נאמר היה הייקו יפני) היה "שלא להיקשר בברזלים הקרים של ידיות האחיזה"
אבל אם אנחנו במערב, וצריכים יותר מילים מיפנים כדי להבין תחושה אז..
יותר משלשיר יש מילים, מקצב, טונוס ומנגינה- יש לו טעם. (על הלשון)
ואת הטעם של השיר הזה- ההחמצה, ההיעדר, חוסר האפשרות המוחלט להיות בקשר- בקביעות אובייקט רגשי
בתוך מרחב אורבני כ"כ ממשי כמו הסאבוואי של ניויורק- את חווה אפילו מפה, בלי שאנחנו יושבים בקרון שם.
אם תרצי, מבחינתי את הכי ממחישה לי עד כמה השיר הזה היה לי מדוייק
(כשבא שיר הוא בא, ולא אני זה שקובע אותו, אלא רק מנסה לקלקל כמה שפחות את התחושה, לדייק אותה כמה שיותר)
הכותרת, זורקת למפגש בין התוך אישי לבין אישי- וגם האירוניה שיש בה (למה לעזאזל שתווצר קביעות אובייקט רגשית במקום כמו רכבת תחתית, או שדה תעופה ???) בשבילי היא כמיהה שלא להפסיק לחפש, להתחנן ולערוג למצוא אפילו פה במאה ה-21 סיכוי והזדמנות ומפגש.
לא.פ. היקר. בעקבות מכתבך קראתי שוב את השיר שהבאת בפנינו והוא נתפס בעיני יפה ונגע בי הרבה יותר הפעם מאשר בפעם הראשונה בה קראתי אותו.
עם זאת כאשר חזרתי לכותרת חשתי כמו שכתבת "שלא להיקשר בברזלים הקרים של ידיו האחיזה."
לתחושתי כרגע, הנושא של קביעות אובייקט היא חיצונית לתוכנו. מי שאינו פסיכולוג אולי אף לא יבין למה התכוונת. ואף לגבי כפסיכולוגית הכותרת אינה מבטאת את השיר במלואו - או שהשיר אינו מבטא מספיק את הכותרת..
לדעתי הכותרת אולי פרשנית והיא מטעה ולוקחת את תשומת לב הקורא מן השיר הכה יפה.
לכן אולי טעיתי להציע לך דברים שאינם נחוצים באמת, לשיר עצמו.
השיר מבטא זרימה, מוסיקליות, הדהוד, כמיהה לתקשורת, ציוריות.
אך תחשוב - אילו הייתי נותנת למכתב הזה שלי אליך כותרת - "התייחסות לביקורך בניו יורק" - היית מרגיש שהיתי צריכה להרחיב את המכתב... נכון? וכך הרגשתי כשקראתי את שירך אחרי הכותרת שנתת לו.
בברכה לך נעמה
כותרת לתגובה. שלום נעמה.
למעשה, תיאור המעשה, לומר, המפגש בין שני האנשים, שהאחד מהם היה אני,
הוא מפורט אפילו יותר מכפי שהתרחש במציאות..
(ובכל זאת, אם לך לא היה נשאר מקום לדמיון, כנראה שלנו לא היה נשאר שיר..)
זה עלה מתוך תחושת הניכור והזרם האנושי האינסופי שעולה ויורד בסאבווי של ניויורק
משהו שמזכיר הרבה את הודו..
ובתוך כל זה הנסיון לתפוס איזה מבט, מגע, קביעות אובייקט רגשית,
וברור, שגם אני נבלע ומאמץ את העמדה
חומר ממשי יש פה בשפע, עובדה היא התחושה של ההחמצה וההיעדר שחווית כשקראת את השיר
לא. פ. ההיקר. נהניתי לקרוא את שירך שרוח חופש נושבת בו...
השיר מזכיר לי פתיחה דווקא לסיפור קצר...
יפה ומסקרן לשמוע יותר פרטים, אני מתכוונת לתיאור מפורט יותר של מה שקורה בין שני אנשים אלה.
הכותרת "קביעות אובייקט רגשית" מחייבת קצת יותר חומר ממשי, לדעתי.
בתודה מנעמה זכריה
