על סף הלב – הרהורים סִפִּיים – מפגש בין אור וגשם ושיר

ד"ר ליאור גרנות | 2/8/2013 | הרשמו כמנויים

"נתחיל את הסיפור. אשמורת אחרונה

של לילה בחלון. אין כשעה הזאת

שותקת ונכרית. היא קרובה לשחר,

היא על סִפּוֹ, אבל מרחק אין קץ מבדיל

בינה לעולמו של יום."

(אלתרמן, פונדק הרוחות, מערכה ראשונה, תמונה ראשונה, דברי הפתיחה של המחזה מפי חננאל)

*

אשמורת אחרונה של לילה. האחת הולכת לנום את שנתה בשעה הזאת; האחרת פוקחת עין, מקיצה, לא מצליחה לשמור את שנתה עד הבוקר. ויש שהן נפגשות בשעה הזאת; בהחלפת משמרות הלילה.

תרצה אתר כתבה לדליה רביקוביץ: "בגלל הציפורים, רציתי שתדעי,/ בגלל הציפורים אשר שומעות אנחנו יחד/ מול הראי,/ אני בקומי ואת בשכבך/ לישון את שנתך ולנום./ עד נקום שתינו יחד/ לקול שופר חזק/ או לפחות לקול שריקת האד שבקומקום". שעת המפגש ביניהן היא "בשעה כמו חמש"; שעה של סף. שעה מִפְתנית.

איזה מפגש הוא המפגש על סף? – מפגש שאוצר בתוכו את ידיעת התזוזה, הקימה, ההליכה, התנועה. איזו שהיא תנועה תיעשה שם: תנועה אל הפנים או תנועה אל החוץ; רגל אחת תצעד, בעקבותיה הרגל השניה. המפגש הסִפִּי אוצר בתוכו את תקתוק ידיעת התנועה הזאת: אֶת התקווה, החרדה, הבהלה, הדריכוּת.

סף. שתי נשים. האחת יושבת על המרפסת; לנגד עיניה החוץ, הרחוב, כמה אנשים מעמיסים ארגזים על טנדר גדול; עוברים דירה; מאחוריה התוך, הבית, הפנים, חדר השינה, הספר שהשאירה האחרת פתוח בעמוד 38 לפני שהלכה, הפיז'מה שלה עוד מונחת – ממתינה לה – בקצה המיטה. המאוורר במרפסת מערבל בהתמדה דייקנית את האוויר שבחוץ עם זה שבפנים ועם ניחוח הבושם שלה: ריח הדרים, סתווי; עונה כזאת של מעבר.

"על סף הלב עומדים הרבה הרבה דברים" – גם הסף הזה הוא של אלתרמן. "אני שנית אליךְ נאסף, עולֶה אל מפתנךְ מכל דרכַי./ והמסע יגע ואביון...".

שעת אשמורת אחרונה ניצבת על סִפּוֹ של שחר. היא כמעט נוגעת בו. מושיטה את ידה, עוד רגע וכבר, עוד הרף, עוד מרחק סנטימטר אחד – ואור.

שתי ידיים מושטות זו אל זו; קו דק מפריד ביניהן, קו דק של חלל, של אוויר. הן ניצבות על סף הנגיעה, אבל מרחק אין קץ מבדיל – – –

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בשעה הסִפִּית ההיא עזב חננאל. ונעמי – נעמי מקיצה, נותנת לו את ברכתה: "אני יודעת כי ללכת קמת/ ולא על מנת לשוב. אני יודעת/ כי בא היום. ידעתי כי יבוא./ שלולא כן, הלא אני עצמי הייתי/ אומרת – לךְ, אל תתמהמה. רבה/ היתה האהבה שאהבתיך. כל שעה/ היתה לי אושר כה מלא וכה שביר/ עד כי אסור היה להפחידו/ בהרהורים של סוף קרוב./ רק שעייפתי עד מאד. זמן רב/ עומדים חיי כעל בהונות – דרוכים לסוף...".

העמידה הדרוכה על בהונות מתישה, מכאיבה. כמו עמידת הפוינט של הרקדניות. בהונותיהן המדממות מן הסף הפוצע עוד רגע ניתקות מן הקרקע, הן על סף המפגש בין ארץ לשמיים, מרחפות – – –

"אינני יודעת לרחף זמן רב", כתבה תרצה; כמה זמן אפשר להיות על סף, בין פנים לבין חוץ, על אדן חלון.

היא ודאי מקיצה כעת, אשמורת אחרונה של לילה, חושבת האחת. אם את לא נרדמת, תבואי; הפיז'מה שלך עוד מונחת בקצה המיטה. "וכל חלונות הבית/ שרים יקיצה נוראה/ והרגע מכאיב מפני שהוא זמן" (עוד חלונות, עוד תרצה). והרגע מכאיב. זאת השעה הזאת, שותקת ונכרית. שעה כמו חמש, שעת המפגש ביניהן. האחת אוהבת את החום, הקיץ, את אור השמש, האחרת – את הסתיו, הרוח, הגשם.

אם כן, זה מפגש בין אור ובין גשם: "באור ובגשם העיר מסורקת...", מתאר אלתרמן את השדרות הגשומות; זוהי שעת אשמורת אחרונה; רגע סִפִּי שבו העיר "הפרומה שמלתה מְרַכֶּסֶת"; ושם, ברגע הזה, מתרחש לו מפגש אהבה בין האור והגשם ובין שיר: "הללו אינם שוכחים את החסד/ של מילת אהבה אחת".