קיץ חם עם ספרו של יאיר אורון: "השואה, התקומה והנכבה".
פרופ. עמיה ליבליך | 9/7/2013 | הרשמו כמנויים
היצור החי תאב לעונג ובורח מכאב. כמעט כולם מסכימים שזוהי דרך הטבע. גם אצלנו, בני האדם, זוהי נטייה טבעית להימנע מכאב, מצער, מתהיות קשות על עניינים שממילא איני יכולה להשפיע עליהם. או כמעט. לעיתים קרובות אני נמנעת מלקרוא או לשמוע סיפורים קשים על עוולה הנעשית בין בני אדם. לתופעת ההימנעות הזו תורמות גם תורות שטחיות הקוראות לפרט "לעשות שלום בתוכו" ככלי לעשיית שלום וצדק בעולם – הלוואי והיה זה נכון. טוב לעשות שלום בתוכנו, אבל זה לא יביא אוטומטית לשלום עלי אדמות, לצערי. להפך, אולי מתוך המלחמות שבתוכי תתעורר האשמה והרצון לתיקון, לא?
כך או כך, כניסה מודעת ומרצון לשדות של עוול, אי צדק או פשיעה בעולם האמיתי איננה רווחת. לי זה קרה הקיץ בעקבות ספרו של יאיר אורון. כשאני חושבת על תפקידו כסופר והיסטוריון הכותב על עניינים שכאלה, אני שואלת את עצמי: מנין לו הכוח? איך אדם מעז להיכנס בכלל לשדה מוקשים שכזה? איך תגיד דבר שלא "יאכלו אותך חיים" על מה שאמרת? אלא שיש כאלה שמרגישים חייבים, וטוב שכך.
במסגרת עבודתו באוניברסיטה הפתוחה פיתח פרופסור יאיר אורון קורס על ג'נוסייד, שעוסק בהיסטוריה של חיסולי עם מסיביים, שואה, טבח עם, או ג'נוסייד, כל מונח נורא והגדרתו המדוייקת. והנה, זהו הקורס הגדול ביותר במוסד, שכל שנה בוחרים בו כ-1500 תלמידים. מה שלא יהיה המשקע שמותיר אחריו קורס אוניברסיטאי למתחילים, זוהי בהחלט פריצת דרך בחומת ההימנעות וההכחשה האופפת את כולנו. יאיר אורון גם אחראי להדפסתם של 12 ספרים על ג'נוסייד ברחבי העולם בתקופות שונות, ומתמחה באסון של העם הארמני. (לרשימה זו רציתי לקרוא "יאיר אורון, על מפעל של איש אחד" - אבל ידעתי שהוא לא יסלח לי על כך, ובחרתי בכותרת שלמעלה). השואה "שלנו" היא מקרה מיוחד אך לא יחיד בהיסטוריה, אבל בזה לא אעסוק היום.
יאיר ואני מכירים מנווה שלום, וכך קיבלתי מידיו את הכרך שעוסק בשלישיה "שואה, תקומה ונכבה" ויצא לאור לאחרונה ברסלינג. לא הייתי בוחרת מרצוני לקרוא ספר כזה בימי הקיץ, ובחורף? אפילו אז לא בטוח. אני כידוע עוסקת בסיפורים פרטיים של בני אדם, ולא בהיסטוריה או בפוליטיקה. אבל שאלת הנרטיבים השונים שיש לשני העמים החיים בארץ על מה שאירע לנו במאה העשרים בהחלט העסיקה אותי, ובאה לידי ביטוי גם בספרי "למרות הכל". הספר החדש של אורון, שבמהותו הוא ספר היסטוריה, מלמד ומעניין בצורה בלתי רגילה, גם לפסיכולוגים. הוא משלב בטקסט ההיסטורי שירה וספרות יפה, ועוסק בכמה פרשיות ואישים במפורט. אך עיקר העיקרים - הוא עושה את הפלא של הצגת שני הצדדים, היהודי והערבי, באותה מידה של יסודיות, הוגנות וחמלה. לפחות לדעתי.
כל אחד מאיתנו מכיר אנשים שדעתם איתנה, שאנו היהודים עושי עוולה איומים מול העם הפלשתינאי, תמיד אנו הרעים והאשמים. כל אחד גם מכיר אחרים, שיגידו באותה מידת ביטחון שהכל הוא באחריותו של העם הערבי, רק בגללם... הדעות מתחלקות בין המחנות, וקשה כמעט למצוא אדם רציני שיכול להכיל את שני הצדדים ולייצג אותם נאמנה. זוהי עוצמתו הגדולה של הספר הזה.
אם כן, מה הקשר בין שואה, תקומה ונכבה? מספיק לבקר פעם במוזיאון יד ושם בירושלים כדי לקבל את הנרטיב הפשוט של התמונה המורכבת: הייתה "שואה", ובעקבותיה זכה עם ישראל ב"תקומה", כפי שזה בא לידי ביטוי בנוף ההר הנטוע המתגלה בסוף המסדרון שבו נמשך המסע בדרך המוות במוזיאון. אלא שהנוף החזק והחי הזה מציג לפנינו שם בקצה את מה שהיה דיר יאסין, כפר ערבי שנכבש ונהרס ב1948 (אחד מ-400, אומרים החוקרים), ועל חורבותיו נמצא היום בית החולים לחולי נפש, שאנו מכירים היטב. (על פרשייה זו ראו עמ. 142-150). וזה הרי אחד מאירועי השיא של ה"נכבה", האסון שפקד את העם הפלשתינאי, ואשר במדינת ישראל אסור ללמד אודותיו בתכנית הלימודים... ברור שאין מקום להשוואה כמותית של מספר הקרבנות ושלא נגיע להסכמה על מי אשם או מי אחראי, מי עשה יותר עוולות ופשעי מלחמה, אבל זה שיש קשר בין שלושת האירועים הללו הנוגעים ליהודים ולערבים - ברור. ומה יגיד לנו היסטוריון יהודי-ישראלי הוגן על מקרה כה מורכב - על זה קיראו בבקשה בספר.
אני רוצה לסיים במעשה שהיה ברמה הפרטית של סיפורי החיים שאני עוסקת בהם. בוקר אחד, כשראיינתי בנווה שלום, ישבתי לשיחה עם ריתה, תושבת הכפר, המצוטטת בהרחבה בספרי "למרות הכל" (2012, עמ. 132-146). היא סיפרה לי בכאב עצום על הקרבות שהתקיימו בלוד ב-1948, על הטבח שהתרחש בעיר הולדתה, והגירוש/בריחה של התושבים, כולל בני משפחתה, בעקבותיו. (בספר של אורון, ההיסטוריה של הפרשה מתוארת בעמ. 150-167, שם מובאים מקורות לפיהם 40,000 נפש גורשו אז מלוד והיא נותרה כמעט ריקה). ישבנו ודמענו יחד. למחרת, בביתי שביפו, נפגשה הקבוצה שאני מנחה עם חוה רימון על כתיבה אוטוביוגרפית. והנה, באותו יום עצמו, פחות מ-24 שעות לאחר הראיון עם ריתה, קראה שם אסתר מזיכרונותיה על הימים הראשונים שלה בארץ. היא הגיעה כפליטה בת 5 מאירופה, אחרי שאימה הצילה אותה ואת אחותה, והחביאה אותן כל תקופת המלחמה. נדודי הבריחה של השלוש הסתיימו כאשר מדינת ישראל נתנה להם קורת גג בדירה 'נטושה' בלוד. יחד עם עוד שתי משפחות, עם שירותים בחצר ומטבח משותף, התיישבו בבית והתחילו חיים חדשים, ארץ זרה, שפה קשה. הרחובות היו מלאים חפצים, היא זוכרת, בגדים, כלים ואפילו צעצועי ילדים. והייתה בובה אחת שזכורה לאסתר במיוחד... היא לקחה אותה, או לא? אינני זוכרת. אבל גם כאן, שוב, דמענו.
אז איפה אנחנו בין הסיפורים הנכונים האלה, שכל אחד מעורר את הזדהותנו וחמלתנו? "פליטים מול פליטים" כתב יורם קניוק ב"תש"ח". מן המקום המקצועי שלי אני לא יכולה להיכנס לנעליהם של קניוק או אורון, ומבקשת רק את המינימום – ליצור מקום שבו נוכל להשמיע ולקבל בכבוד את כל הסיפורים. מכאן יכולה להתחיל דרך חדשה.
