נחמה | סיפור קצר מאת תמי קויפמן

חברי הקהילה | 9/7/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בבוקר שבו פינו את הדירה של נחמה זמנהוף היא, נחמה, כבר לא הייתה שם.

נחמה יצאה והגוף של נחמה יצא והנשמה של נחמה יצאה לה מתוך הגוף ואם היית נקלע לדירה וקורא לה: "נחמה, נחמה", היית מבין שהיא לא שם.

יצאה.

אבל, אם היית מקדים את בואך, נניח, היית מגיע 30 ימים לפני שהגעת, היית יכול לפגוש

אותה גם בלי שתצטרך לקרוא לה, כי נחמה תמיד היתה מחכה על יד החלון שמשקיף על הכניסה לבנין, מחכה שיקראו לה, "נחמה, נחמה", אוספת בעיניה כל עובר, ושבה מפויסת למטבח, מכינה ספל תה עם נענע ולוגמת מסיבה.

30 ימים עברו מאז שנחמה עזבה והאמת היא ששום דבר לא השתנה אצלה בדירה. גם ספל התה עם הנענע כמו המתין לה שתחזור, שלא לדבר על הגרניום בכניסה שאמנם הרכין את עליו אבל פניו היו דרוכות לבואה.

והנה, בקר אחד, נכון יותר, 31 יום אחרי שעזבה באו במקומה שלושה, "איציק בראזאני ובניו, הובלות ואוספים", עלו לדירה , תקעו את המפתח בחור המנעול וככה, בלי הרבה דיבורים נכנסו והתחילו לגלגל לה את השטיח הירוק, זה עם הפרנזים, ששכב בגאווה בסלון.

נחמה זמנהוף אמנם עזבה, אבל ממקום מושבה לא האמינה למראה עיניה כי אם זה היה תלוי בה אף אחד, אבל אף אחד לא היה מעז לגלגל לה ככה את השטיח, למשוך לה אותו מתחת לרגלים, ועוד בלי להתחשב בפרנזים.

איציק בראזאני הסתכל במהירות סביבו. בשלוש יש להם עוד הובלה. עכשיו שבע. בהערכה גסה, אפשר לקפל כאן את כל העסק בארבע שעות ועוד יהיה לו זמן לקפוץ לדינה מהמספרה. כוס התה שעמדה על שולחן המטבח נתקעה לו במבט.

יש כאן מישהו? לא נראה לו. נחמה נדרכת. מה יעשה עם כוס התה שלה, כוס החגיגה.

איציק מושיט את ידו לכוס: "מה שלא נקי, תשאיר, לא צריך לקחת" הם אמרו לו. במהירות הוא מעביר את הכוס לכיור, מהר מידי, חזק מידי, פראי מידי.

נשמטה.

איציק נדהם. שבר הזכוכית שננעץ בכף ידו הפתיע אותו והכאיב וטיפות הדם התערבבו עם שאריות של נענע ותה.

אני חייב למצוא כאן משהו כדי לחבוש את היד, חלף במהירות דרך הסלון לחדר האמבטיה. שם, חשב, שם הקופת חולים-

מפגש מתעניינים לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית ברופין | 6 בינואר
לתכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזיקנה

ריח חריף של בושם מתוק עלה באפו.

יש כאן מישהו? לא יכול להיות. הילדים של המנוחה נתנו לו מפתח, אמרו: תבוא, תארוז, תלך, אנחנו נשלם. ועכשיו, מה? אולי טעה בדירה?

הוא מוציא מכיסו את ההזמנה להובלה: נחמה זמנהוף, רחוב מסילת ישרים 5 דירה ארבע קומה ב'.

הוא ניגש לכניסה, מדלג מעל השטיח המגולגל, "נחמה זמנהוף" . כתוב. אנחת רווחה יוצאת מפיו, "נחמה, נחמה, סידרת לי בוקר, שתהיי לי בריאה"

נחמה מתרגשת. סוף סוף ראה אותה, אפילו קרא לה "נחמה, נחמה" ועוד איחל לה בריאות.

עכשיו, חשבה בליבה, אחרי שהכרנו, אולי אניח לו לארוז. וממרום מושבה היא רואה איך רגע אחר רגע מתרוקן ביתה, נאסף לארגזים חומים גדולים, נקשר ברצועות קשות ומועמס על גבם של איציק בראזאני ובניו. בסדר מופתי שלא הכירה נערמים כלים, ספרים, שמלות ומעילים, ווילונות, תחרות ופורצלנים, תחבושות ומברשות, כפיות, צלחות וסירים, שמיכות וסדינים, מדפים, תמונות ורהיטים...

ארבע שעות בדיוק נאסף ביתה של נחמה זמנהוף. ורק הכסא, שפניו אל החלון ושברי הזכוכית של כוס החגיגה נותרו ממתינים בדירה.