פוליסיד / סיפור קצר מאת כרמלה שטיין
חברי הקהילה | 24/6/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"תראה את הכתם על התקרה, בדיוק מעל המקרר" היא אומרת. "כל יום הוא גדל. לא פלא שזה קורה כשועד הבית לא טורח לזפת את הגג".
גבה מופנה אליו ופניה למשטח העבודה שמימין לכיור. ממקומו על ספת הסלון הוא רואה את מרפקיה ואת תנועות זרועותיה, זוויתיות ומהירות. יד ימין מניפה את הסכין ויד שמאל אוחזת בחוזקה בעוף השוכב פרקדן על לוח החיתוך. נקישות הסכין קצובות וחדות והן מלוות בצרימת התפצחות עצמות העוף.
מחר הוא יעשה את זה. לפני כחודש ראה שלט "דירה מרוהטת להשכרה" על חלון אחד הבתים בקרבת מקום. המתווכת אמרה שאפשר להכנס מיידית. יתכן שהדירה עדיין פנויה. הוא יקח את המזוודה הכחולה הגדולה, זו שקנה לפני הנסיעה לאנגליה, נסיעה שלא יצאה לפועל בסופו של דבר. היא אמרה אז ש"אי אפשר לזרוק את הילדים על אמא שלי" והוא איחסן את המזוודה במדף העליון. אולי יקח במקומה את התיק החום. הוא יספיק לכמה בגדים ולכלי הרחצה. את הספרים בין כה וכה ישאיר בינתיים כאן.
"כדאי שתסתכל מקרוב" היא אומרת. הוא קם וניגש למטבח, מגביה מבט לעבר כתם הרטיבות. שערה אסוף ברישול כלפי מעלה ומהודק בסיכה. הוא עומד מאחוריה ועוצר עצמו מלרכון כלפיה, להניח את ראשו בשקע צווארה, לחוש בחום גבה ולנשק את עורפה המגולה. גם אז זה היה כאן, במטבח, כשבהיסוס הקיף את מתניה והיא התקשחה ופנתה בחטף ממנו והלאה.
כן. הוא יעשה את זה מחר. לא ידחה ולו ביום אחד. יקדים את שובו מהעבודה, יארוז את חפציו ויניח את התיק ליד דלת הכניסה.
היא מתכופפת ופותחת את דלת הארון שמתחת לכיור, רוכנת לעבר פח האשפה וזורקת לתוכו את האשפה שהצטברה במשולש הכיור. אחוריה מתגבהים לנגד עיניו. אור בין הערביים החודר מחרכי התריסים של מרפסת הסלון מסמן פסים על מכנסיה. היא סוגרת את דלת הארון וזו חורקת וקולה כטריקה היומית של דלת החדר שהתרוקן מילדיהם ואליו עברה זה מכבר מחדר השינה המשותף.
"מסיבות אקוסטיות" הסבירה אז את המעבר, כשעווית גיחוך על פניה ומבטה תועה מעבר לכתפו. כשהיא תגיע מחר הביתה הוא מיד יודיע על עזיבתו. הוא מדמיין את הבעת הבהלה על פניה, את התמיהה והעלבון. הוא יאחז בידית התיק, ובקול יציב ושקט יגיד לה שאינו יכול להמשיך עוד לשאת את רתיעתה וסלידתה ממנו. לא. אינו רוצה לחשוף את פגיעותו. יאמר רק שעוזב וזהו. לא יחכה לתגובתה. בתנועה חדה יפתח את הדלת ויצעד במורד המדרגות מבלי להפנות מבט אחור, ויחוש בעורפו את פניה המתכנסות לתוך עצמן וישמע את קולה השבור הקורא בשמו.
היא שוטפת את קרש החיתוך, מורידה בתנופה את הסינר שלמתניה ומכוונת פניה לעבר הסלון. גומלת בליבו ההחלטה לומר משהו ויהי-מה. הוא חש את ליבו הולם בחוזקה. גרונו מכווץ וכפות ידיו מתהדקות על מסעד כסא המטבח. מבטה פונה אליו והוא שומע את קולו, כקול אדם אחר: "אין טעם להזמין שיפוצניק. נחכה עד סוף עונת הגשמים ואז אנקה את הכתם, אמרח חומר איטום ואסייד את כל התקרה. בחורף הבא, תראי, לא תהיה שום רטיבות. פוליסיד מכסה הכל".
