פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

סקירות ספרים

על מסעות דמיוניים ורוחות רפאים בחדר הטיפולים

הספר "שיגעון ויטגנשטיין" מבקש לקחת איתו את הקורא למסע אל תוך איזור ביניים - איזור הדמדומים של השיגעון. בתוך איזור הדמדומים הזה, פרנסואז דבואן, המטפלת מזה שנים רבות באנשים פסיכוטיים, נותרת פעם אחר פעם משתאה אל מול העוצמות ואף היצירתיות של השיגעון, ומותירה גם את קוראיה משתאים.

מתפרסם מ 20/7/2011 | 12,518 צפיות

תגיות: | | |

 

על מסעות דמיוניים ורוחות רפאים בחדר הטיפולים

קריאה בספר "שיגעון ויטגנשטיין" מאת פרנסואז דבואן

מאת רננה אלרן

 

 

 

את פרנסואז דבואן פגשתי בכנס של איגוד ISPS (איגוד בינלאומי לקידום טיפולים פסיכולוגיים בסכיזופרניה ובפסיכוזה) בקופנהאגן בשנת 2009. דבואן היא פסיכואנליטיקאית צרפתייה, חוקרת ספרות ודוקטור לסוציולוגיה, אשת רוח רחבת אופקים שבשלושים השנים האחרונות מנחה במכון ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז סמינר מחקרי שכותרתו: "שיגעון והמרקם החברתי", וכן אשת טיפול שנושא הטיפול באנשים פסיכוטיים מרתק אותה כבר שנים. ספרה הראשון, שיגעון ויטגנשטיין, שיצא בשנת 1992, תורגם לאחרונה לעברית על ידי אריאל אולמרט ויצא לאור בשנת 2010 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הקריאה בספר שיגעון ויטגנשטיין היא חוויה יוצאת דופן. קודם כל, כיוון שנדמה כי הספר לא נענה בקלות להגדרות. לא מדובר ממש על ספרות מקצועית, במובן הסדור והמובנה של המילה, אבל מצד שני זו גם לא בדיוק ספרות יפה. אפשר לומר שמדובר על מעין ספרות הגותית, שמבקשת לקחת איתה את הקורא למסע אל תוך איזור ביניים - איזור הדמדומים של השיגעון. בתוך איזור הדמדומים הזה, פרנסואז דבואן, המטפלת מזה שנים רבות באנשים פסיכוטיים, נותרת פעם אחר פעם משתאה אל מול העוצמות ואף היצירתיות של השיגעון. השיגעון, או בשפה המקצועית "פסיכוזה", שנדמה לרוב כאוסף של חוויות ביזאריות ובלתי מתקבלות על הדעת, הופך לעתים מנקודת מבט אחרת לחוויית קצה אנושית, שמגלה טפח מהוויית הקיום האנושי בעולם. וכך, בעבודתה כפסיכואנליטיקאית מאחורי שערי המחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי מגלה דבואן שאין לה "שום זכות להשתמש בצרור המפתחות של המחלקה הסגורה" (עמ' 48) ולשחרר את מטופליה, אך גם מגלה שלהפתעתה "ביום בהיר אחד המשוגעים שלי פותחים את השערים בעצמם, מבלי שציפיתי, לפעמים בניגוד לדעתי, וזה תמיד מפתיע" (עמ' 49).

אז כיצד זה קורה ששערי הנפש נפתחים והאדם יוצא לחופשי? ומהו אותו מסע שמטופליה עוברים? בניסיון לחפש אחר תשובות אפשריות לשאלות שבעצמן לא תמיד מנוסחות עד הסוף, דבואן יוצאת למסעות, ממשיים ודמיוניים, אל הקהילה של ר"ד לאינג בלונדון, אל אוטו ויל באוסטין ריגס שבארה"ב, אל בקתת הקיץ של ידידה פול שגוסס מסרטן. במסע מופיעות לא רק דמויות ממשיות אלא גם טקסטים, ובאופן אף מפתיע יותר – רוחות רפאים. המסעות החיצוניים בעקבות תשובות ושיטת טיפול נכונה, הופכים למסע פנימי. בדומה אולי לדנטה, היוצא למסע אל תהומות התופת כאשר הוא מלווה במשורר וירגיליוס, אף דבואן זקוקה לדמות שתלווה אותה במסע אל תוך תהומות השיגעון. וכך, אולי כמענה לצורך שלה לגייס מדריך פנימי למסע, דבואן "יורשת" את דמותו של הפילוסוף ויטגנשטיין, שמקורו בהזיותיו של אחד ממטופליה המכונה "הפילוסוף". משחק הגילוי והכיסוי מאוכלס ברוחות רפאים נוספות, כגון הפסיכיאטר הארי ס' סליבן, ואף רוחו של לאקאן, "שם האב" המרחף אי שם ברקע הדברים.

אולם נוכחותם של רוחות הרפאים, ובייחוד זו של הפילוסוף ויטגנשטיין, איננה פשוטה כלל ועיקר עבור דבואן, שכן הפילוסוף מרבה לומר אמירות סתומות, להופיע ולהיעלם ברגעים הכי פחות מתאימים ובעיקר מתעקש לשחק במשחקי לשון אינסופיים. ויטגנשטיין דורש מדבואן שוב ושוב לראות את מה שמטופליה מראים לה: "אני ממליץ לך בחום להיפטר מהרגלך לנתח את חווייתך הפנימית. אני שב ואומר: האיש הזה הראה לך משהו" (עמ' 74). במקום לטבוע בתלי תלים של תיאוריות והמשגות פסיכואנליטיות סבוכות (ודבואן כבת לתרבות הצרפתית וכאנליטיקאית למודת לאקאן ודאי איננה זרה לתיאוריות שכאלו) ויטגנשטיין מציע ל"מודרכת" שלו פשוט ללמוד להתבונן. וכאשר דבואן מוכנה להתבונן היא מתחילה לגלות שרגעי הטרנספורמציה בטיפול, רגעים שהיא מכנה בשם "העברה פסיכוטית", הינם רגעים בהם מטופליה לא רק מראים לה משהו על עצמם אלא גם רואים ומגלים משהו בה ועליה, ולאו דווקא דברים שברצונה לחשוף.

כך, אחד ממטופליה, המכונה קאזימיר, שסיפר לה שהוא מתאווה להיכנס להיריון, שומע במקרה כעבור שבוע בעודו יושב בחדר ההמתנה שיחה של דבואן עם חברתה, בה היא מבשרת לה באושר על הריונה. למרבה הבושה, דבואן שומעת את המטופל של משתעל ברקע ומבינה שהוא שמע את השיחה, "ממש מופע חשפנות טלפוני על מגש של כסף לאוזניו המציצניות". המטופל, זועם על המטפלת שלו, יוצא בסערה מהחדר. לפני הפגישה הבאה הוא מתקשר ומבשר לה שאין בכוונתו להתאבד, אך ברצונו להביא לה דבר מה. לפגישה הוא מביא פיסת נייר עליה משורבט איור:

- זה נראה כמו לוח שחמט.

קאזימיר: את באמת לא מוכשרת. זה הבניין ממול שעליו אני מציץ.

- והמשבצות המקושקשות האלה?

קאזימיר: את באמת צריכה שייקחו אותך ביד! מה את רוצה שהן יהיו? אלה נשים שמתפשטות.

- ...הדמויות האלו נראות מעונות למדי... מה כל זה רוצה לומר?

קאזימיר: ואת זאת ששואלת אותי! זה עובר כל גבול! סליחה שהטרדתי אותך. היי שלום ואל תשכחי להשליך את האיור לפח. (עמ' 79)

השיחה מסתיימת במפח נפש של המטופל ושל המטפלת, אולם המדריך הסבלני ויטגנשטיין מסביר לדבואן שלא המשמעות של הדבר היא החשובה אלא רק התיאור, ושהיא עצמה זיהתה כלים של משחק. בפגישה הבאה דבואן מפתיעה את קאזימיר ואומרת לו שספרה את המשבצות שרואים בתוכן נשים מתפשטות, כלשונו של קאזימיר, וראתה שיש באיור תשע משבצות. "Neunfeld", כלומר "תשע משבצות" בגרמנית, מגיב קאזימיר לדבריה, ומתחיל לספר לדבואן על כפר בשם זה, בו התגוררה סבתו עוד לפני שנולד. הכפר נחרב במלחמה, ומשפחתה של הסבתא - בתה הבכורה ובעלה הראשון - נהרגו שם מעינויים או ממגפה. מתוך הדיבור על נשים מעונות, שפה אסורה וארץ שנמחקה מעל המפה, קאזימיר ממשיך ואומר:

שערי בנפשך, אם כן, שהשם של הכפר במזרח צרפת שבו ניסיתי להתאבד לפני שנה בעקבות אהבה נכזבת הוא Weigen, שפירושו בצרפתית "עריסה", ובכן ווטסון יקירי, העריסה של בתה הבכורה, זאת שמתה לפני הגלות של סבתי, הייתה הדבר היחידי שהיא הצליחה להציל ולחצות עמו את הגבול. על כל פנים היה זה החפץ היחידי שהוזכר בהקשר של אותו כפר. (עמ' 80-81)

ההיריון של המטפלת, הנשים המתפשטות, הנשים המעונות, הכפר שנחרב והעריסה הריקה נשזרו כולם יחד ועלייתם של תכנים אלו אפשרו לקאזימיר לעזוב את תצפיותיו האינסופיות על הבניין שממול ולחזור לעיסוקיו הקודמים.

בכתיבתה המעורפלת ואף ההזויה לעתים, במסעותיה הממשיים והדמיוניים ודרך רוחות הרפאים שבחדר הטיפולים, דבואן מצליחה לשחזר דבר מה מין האיכות החווייתית שיש לפעמים לעבודה הטיפולית עם אנשים פסיכוטיים. הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים, המשמעויות דחוסות וקשות לפענוח, ופעמים רבות קצה החוט היחידי באפלה הוא תחושת בטן עמומה. עם זאת הכתיבה ואף הטיפולים מצליחים לשקף אף את השתאותה של דבואן ממטופליה ומהדברים שהיא מגלה על עצמה דרכם.

בעומדו בפני קהל שומעיו ב"הרצאה על האתיקה", סיפר להם ויטגנשטיין כי הוא "אחוז פליאה אל מול קיומו של העולם". נדמה כי קורטוב מאותה עמדה משתאה, של דבואן וויטגנשטיין כאחת, דבק אף בי כקוראת. בזמן הקריאה בספר מצאתי את עצמי מתפעלת ומשתאה מיכולת המשחק של דבואן ומהמגע שלה עם הצדדים היותר משוגעים שבה. הרגשתי שלעתים אני מבינה, אך לרוב הולכת לאיבוד, ועם זאת נסחפת אל תוך משחקי הלשון ומתפעמת מההיגיון (או האי-גיון) שבשיגעון כפי שהוא מוצג דרך עיניה של המחברת.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלרן, ר. (2011). על מסעות דמיוניים ורוחות רפאים בחדר הטיפולים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2626

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן28/7/2011

הפסיכוזה כתקשורת עם הזולת. העולם הפסיכוטי הוא לכאורה סתום ולכאורה מדובר על סיפור פנימי שרק הפסיכוטי מבין ומכיר. סיפור פנימי שיש בו הגיון שרק המשוגע מבין, ולכאורה מי שבא איתו במגע לא באמת יכול להיות חלק מהעולם הזה.לצערי, מעט מדי מטפלים מספרים על עבודתם עם חולים פסיכוטיים ועם פסיכוזה. לצערי, רוב החולים הפסיכוטיים, לפחות בשירות הציבורי, מקבלים בעיקר טיפולים תרופתיים. מטפלים בפסיכוזה מאמינים, שלא ניתן לטפל בפסיכוזה בלי עזרה של תרופות, ועד שהתרופות מחסלות את הפסיכוזה נשאר לטפל באדם במצב של הלם ברוב המקרים, שמתפתח לדיכאון.
לדעתי, אם נטפל באדם עם הפסיכוזה ונקשיב לתהליך, נוכל אולי למנוע מצבים של דיכאון פוסט פסיכוטי. כי חלק מהדיכאון נובע מתחושה שפסיכוזה היא משהו שיש להתבייש בו ולהסתיר אותו ולחסל אותו, ממש כאילו היה איזה מילה גסה. אין נכונות ופתיחות מספקת מהכיוון של המטפלים, לנסות להבין את השפה הפסיכוטית, לנסות להיות עם הפסיכוטי בחוויה, ומתוך זה לנסות להביא את המטופל הפסיכוטי אל האיזון ואל השפיות.
בפסיכוזה יש הרבה יצירתיות ויש בה הרבה מה ללמד את העולם.
בואו נקשיב, ונלמד ממנה, ממש כמו המאמר שהובא כאן. פסיכוזה יכולה להיות תקשורתית. ניתן לדבר עם אנשים פסיכוטיים, וניתן לאפשר להם לבטא את הכאב ואת היופי שיש בפסיכוזה שלהם. ניתן לשלב אותם בתחומים שונים של יצירה שתבטא בצורה יותר נורמלית את מה שהם מרגישים. ניתן לעודד אותם לכתוב את החוויות שלהם, לשתף בהם, לא להשאר איתם לבד.
כך, גם החולה הפסיכוטי מרוויח, גם המטפל, וגם בכלל כל התחום של טיפול במחלות נפש.
בוקר טוב ויישר כוח על הבאת מאמר חשוב
תמי.

דניאלה וייצמןדניאלה וייצמן21/7/2011

כתבה מאוד מרתקת.