משאלות העצמי ותרבות.
מאיר קוזארי.
האלכימאים חיפשו את אבן הפילוסופים אשר הופכת חומר רגיל לזהב, פסיכולוגים חיפשו את המוטיבציה העיקרית המניעה את האדם. במשך השנים נמצאו כמה מגורמי ההנעה, הפסיכואנליטיקאים פינחס נוי,Fred Pine, ו-Joseph Lichtenberg הציעו מודלים פלורליסטיים של מוטיבציות (1). לפי תורת הדחפים של זיגמונד פרויד, המניע העיקרי של האדם הוא הדחף הארוטי (ליבידינלי) וזהו הדחף המבטיח את המשך קיום המין האנושי. הדחף בא מבפנים ומהווה "דבר כשל עצמו" האנושי או "will to life" כדברי הפילוסוף ארתור שופנהאואר עוד ב-1819 (2). למערכת הדחפים הבסיסיים הוסיף פרויד גם את הדחף למוות ("תנטוס"). בניגוד לפרויד, פסיכולוגים אחרים רבים חשבו שהתוקפנות היא תוצר לוואי של מוטיבציות אחרות. לפי פרויד, הדחפים מהווים את המקור העיקרי של האנרגיה הנפשית וכול המוטיבציות האחרות נובעות מעידון של הדחפים הבסיסיים.
הרעיון המהפכני של התורה הפסיכואנליטית היה גילוי השפעתו של הלא-מודע על התנהגות האדם. כמו כן, הפסיכואנליזה גילתה גם תופעות פסיכולוגיות חשובות כמו: קונפליקטים פנימיים, הגנות, העברות, התנגדויות, תהליכים מנטאליים ראשוניים ומשניים.
התורה של פרויד נתקלה בהתנגדות עזה של החברה הבורגנית הווינאית של תחילת המאה העשרים, אולם אחרי מלחמת העולם הראשונה, היא זכתה להכרה רחבה גם באירופה וגם באמריקה. המחשבה הפסיכואנליטית עוררה גם התעניינות בשאלות מטה-פסיכולוגיות והשפיעה על אופן הבנת הספרות והאמנות. הציירים מהאסכולה הסוריאליסטית הושפעו באופן עמוק מהתיאוריה של הלא-מודע וניסו בתמונותיהם להביא תכנים "מוזרים" של חלום. תורת הדחפים והלא-מודע נתנה השראה לסרטים רבים כמו "Basic Instinct " עם Sharon Stone כשחקנית ראשית , ולסרט " " Eyes Wide Shut של הבמאי סטנלי קובריק על פי סיפרו של ארתור שניצלר, בן זמנו של פרויד. הסרט של קובריק נותן את התחושה הסוריאליסטית של טשטוש גבולות בין פנטזיה, מציאות, וחלום. הסרט מראה את הטקסים הפגאניים של סגידה לתשוקה, כוחה המיסטי והצדדים המכוערים שלה. ראוי לציין גם את הסרט "חיזור גורלי" ("Fatal Attraction") על קשר בין אהבה ושנאה והסרט "Asylum" על אהבה אובססיבית מצידה של אישה וקינאה פרנואידית מצידו של גבר (3).
תינוק זקוק לאמצעים לשם הישרדותו ואחד מהם הוא ההתקשרות (attachment) לאימו. הוא נולד עם רפלקסים המאפשרים לו להיצמד לאימו, הוא זקוק לדמות הורית שתספק לו מזון, הגנה, רגיעה והדרכה. בסביבה טובה דיה, המשאלה להתקשרות הופכת לצורך בידידות, אהבה, שיתוף פעולה, ושייכות. התינוק קולט יחסים רגשיים עם מטפליו הראשונים, מעבד אותם, מפנים דמויות יחסים בסביבתו הקרובה ומשתמש בתוצאות הפנמה והעיבוד כבסיס ליחסים עתידיים עם אנשים בסביבתו. המודל הזה נקראת מודל יחסי אובייקט. בתחילה ילד מצפה שהאחרים ישמשו לו לאמצעי לסיפוק משאלותיו, יחסים ראשוניים לא מספקים יכולים לקלקל יחסים עתידים של המבוגר עם סביבתו. דרך עיבוד של יחסים ראשוניים הילד בוחר בין פתיחות לבין סגירות, בין דומיננטיות לבין צייתנות, בין עצמאות לבין תלות ובין מנהיגות לקונפורמיות. יחסים מוקדמים טובים יכולים להיות מקור לאמון בסיסי, ושיתוף פעולה בין סובייקטים שווים. אך לרוע המזל הרבה אנשים נשארים בשלב של יחסי אובייקט ומתייחסים לאחרים כמו לחפצים להשתמש בהם לצורכי שעה. יחס כזה אפיין את הרודנים בכול הזמנים. למשל סולה(Sulla) ברומה וסטליו בברית המועצות הקריבו הרבה אנשים כדי להשיג את מטרותיהם האישיות. כך, Sulla כדי להכניס משמעת לסנט,נתן פקודה לשסף את גרונם של עבדים בבניין הסמוך. גם במסחר לפעמים סוחרים רואים בקונים רק אמצעי תשלום. קורה גם שאנשים מתחתנים כדי להשיג איזושהי תועלת כלכלית או מעמדית. בסרט של אברהמס "זהות בדויה" מרגלים ומרגלות מתחתנים עם בני זוגם כדי לגלות את הסודות של הצד שמנגד. כאשר אנשים מצליחים לעבור לשלב יחסי סובייקט ורואים באחרים אנשים ראויים לידידות ואהבה, הם מוכנים להקריב את האינטרסים של עצמם לטובת האחר. בתור דוגמאות אני נזכר בסיפור של O'HENRI: "the gift of the magi". אני גם נזכר בסרט מערבון ישן - "האיש שהרג את ליברטי וולנס" (3) (The Man Who Shot Liberty Valance)ובסרט צרפתי חדש "המגדלור" ( The Lighthouse). בכול אחד מהסרטים שני גברים מאוהבים באותה אישה, אך למרות התחרות מכבדים את הרצון של האישה ומשתפים פעולה נגד גורם שלישי.
המוטיבציה להסתגל לסביבה ולהישרדות מניעה את פעולותיו של מבנה נפשי המכונה "אגו". האגו מפעיל כישורים קוגניטיביים מתפתחים, לוקח בחשבון את תנאיי הסביבה, ומוציא לפועל את תוכניותיו. בנוסף האגו מנסה לפתור את קונפליקטים תוך נפשיים ובמקרה הצורך מפעיל הגנות פסיכולוגיות. הסיפור של ג'ק לונדון – "love of life" מתאר את המאבק העיקש על ההישרדות בתנאים פיסיים קשים. בסרט "טרזן" , התינוק שורד בסביבה של ג'ונגל פראי ונעשה כמעט מלך היער. גם בנוהג לצלם אפשר לראות את הרצון להנציח רגעים חולפים של החיים. במיוחד מעניינים הצילומים של הצייר והצלם הברזילאי ויקי מוניץ. הוא צילם והנציח כל מיני אוספים מלאכותיים של דברים שלא היו קיימים בלעדיו. הוא יצר את האוספים, צילם אותם, ופיזר אותם שוב. הוא כאילו נתן חיים למשהו שקיים רגע קט ונעלם. אולי זה משל לחיים שלנו החולפים אך בכול זאת חשובים.
המאבק על מימוש מטרות האופייני לכול מעגלי המוטיבציה. כאשר מישהו או משהו עומד בדרך למטרה ומאיים על האפשרות למימושה, האדם יכול לתקוף את המכשול. סוגי אלימות שונים אפשר לראות בסרט של קרוננברג "היסטוריה של אלימות" (A History of Violence) (3). בחתירה להשגת המטרות, לפעמים האנשים לא "רואים" את האנשים האחרים בסביבה. כדוגמא לכך, ישנה תופעה מינורית אך מרגיזה והיא שאחדים פשוט לא "סופרים" אותך בעמידה בתור.
אי-יכולת להשיג מטרות חשובות ונחשקות יכולה להביא להתקפי זעם וכישלונות חוזרים יכולים לתרום לדיכאון או להתקפים פסיכוטיים. גם חרדה מפני הכישלון יכולה לגרום לבעיות נפשיות ופסיכוסומאטיות. הנושא ראוי לדיון מיוחד. אך בסרט "The Hell" שנעשה על תסריט של קז'ישטוף קישלובסקי, בו שלוש אחיות עוברות ייסורי גיהינום עקב ניפוץ האשליות הרומנטיות שלהן. הסרט מנהל דיאלוג רעיוני עם מיתוסים יווניים, ועם הסופריםSartre and Dante על מהות הגיהינום.
כול המוטיבציות דומות לכוחות פוטנציאליים בטבע המופעלים כאשר התנאים מתאימים. בטבע קיימים הרבה כוחות בכיוונים שונים. גם נפש האדם מהווה עולם שלם. אם פעילות המופעלת על ידי מוטיבציה, מכאיבה ונידחת, פעילות זו יכולה לשנות כיוון. באופן זה אדם נולד עם הצורך בהתקשרות אבל יכול לפתח שנאה או פרנויה כלפי אחרים.
האדם רוצה לא רק להסתגל ולשרוד, הוא רוצה להצליח בכול מעשיו, רוצה להיות יעיל ואפילו רוצה להיות כול יכול. הוא רוצה לשלוט בגורלו, למצוא את מקומו בעולם, ולייצב את סביבתו. הוא רוצה להיות מיוחד ולזכות בהכרה וערכה על ידי אחרים. אלה הן מוטיבציות העצמי. גיבורים מצליחנים ואומניפוטנטיים, הם מאד פופולאריים בספרות ובקולנוע. נזכיר רק כמה מהם: פנטומס, ג'ימס בונד, סופרמן, ניקיטה, סידני בריסטו מהסדרה "זהות בדויה", וג'ק באואר מהסדרה "24". כול תקופה וגיבוריה. בדרך כלל, העצמי לוקח אחריות על חיי הפרט, ומשתמש בכול המוטיבציות, משלב ביניהן ,מפרט את המטרות ומחפש דרכים להשגתן. הפסיכולוג Joseph Lichtenberg מגדיר את העצמי באופן הבא:
“…as independent center for initiating, organizing, and integrating motivation. The sense of self arises from experiencing that that initiating, organizing, and integrating. Experiencing has active (agent) and passive (receptor) mode.” (5).
חוויות העצמי נוצרות גם בזמן ביצוע מטלות. עיבוד החוויות מייצר לפעמים רעיונות מכוננים-כמו אמונות וערכים. מחד גיסא רעיונות אלו מגדירים את זהותו של הפרט ומאידך גיסא הם מגדירים כללי פעילות הדומים לפעולותיו של האגו. לכן נכון יותר אולי לכנות את העצמי "האני-עצמי" או "EGOSELF” באנגלית.
בין המוטיבציות המשולבות אפשר למצוא גם את המשאלה למשמעות בחיים שמהווה מוטיבציה לעשות משהו שחשוב מבחינתו של הפרט לסובבים ולסביבה. הפסיכולוג Victor Frankl כינה משאלה זו
“will to meaning”. This "will" may present an addition to “will to life” of Shopenhauer and “will to power” of Nietzsche.
עוד משאלות מעניינות ביותר הן המשאלה להבנת העולם "will to knowledge” והמשאלה ליצירת מציאות דמיונית בספרות ואמנות. אצל כמה מהסופרים בערה המוטיבציה לייצב את תחושת העצמי. הרעיון של מוטיבציה לתחושת עצמי יציבה שייך לפרופ' פנחס נוי(1). כך, אדגר פו, חיפש דרך סיפוריו את האמצעים להתגבר על תחושת האסון המתקרב ואי-וודאות בחייו, אשר היו מלאים באסונות. גם Eugene O'Neill במחזה אוטוביוגרפי – Long Day's Journey into Night, ניסה לראות את בעיות העוני וההתמכרות במשפחתו בימי ילדותו מזווית של חמלה ומחילה. הוא רצה להיפתר ממשהו שהעיק עליו כול החיים, בהקדשה לאשתו קרלוטה הוא כתב (4):
For Carlotta, on our 12th Wedding Anniversary
Dearest: "I give you the original script of this play of old sorrow, written in tears and blood. A sadly inappropriate gift, it would seem, for a day celebrating happiness. But you will understand. I mean it as a tribute to your love and tenderness which gave me the faith in love that enabled me to face my dead at last and write this play--write it with deep pity and understanding and forgiveness for all the four haunted Tyrones.
בין מוטיבציות העצמי ישנה גם שאיפה לחיים אותנטיים שממשים המשאלות "העצמי האמתי". את השאיפה זו אפשר לראות בתיאור של "אדם עליון" אצל ניטשה, בסיפורו של Chekhov – The Lady with a Dog, ובסרט אמריקאי עכשווי - "The Devil Wears Prada". הדינאמיקה true self vs. false self מזכירה לי את הדינאמיקה הקיימת ביןassimilation ו- accommodation אצל Piage.
לצערנו, קיימות משאלות מסוכנות יותר וביניהן המשאלה להרחבה קיצונית של העצמי.
על אי-יציבות גבולות האגו כתב פרויד במאמרו "תרבות בלא נחת" עוד ב-1930:
" תפיסת האני עלולה להיפגע על ידי הפרעות, וכן שגבולות האני אינם יציבים ואינם גבולות של קבע." (6).
עם התבגרותו, הפרט משייך לעצמו דברים רבים, כמו חפצים אישיים, מכונית, דירה, בן/בת זוג. אך לפעמים הוא לא מסתפק בזה. הוא דורש שאחרים יאמינו בערכיו ויתנהגו לפי כלליו וגם מוכן לכפות בכוח על אחרים את הסדר עולמו. כך אלכסנדר מוקדון רצה להרחיב את השפעתה של התרבות ההלניסטית. הוא לא הסתפק בהשפעתו הרוחנית של מורהו הפילוסוף אריסטו, אלא כבש את חצי העולם. באופן דומה, נפוליאון רצה להרחיב את השפעת הרעיונות הליברליים של המהפכה הצרפתית וניסה לכבוש את אירופה, צפון אפריקה ורוסיה, עד שהובס והוגלה לאי קטן. גם פנאטים דתיים לא טמנו ידם בצלחת, הם רדפו אפיקורסים, הם יזמו מסעות ומלחמות קודש וגם עכשיו יש אומרים שאנו עומדים על סף התנגשות של ציוויליזציות.
אני רואה גם את הסכנה הנובעת מפגיעה נרקיסיסטית בערכים ובשטח של עם אחר ועל סכנת היחס לאחרים כמו לחפצים כבר דיברנו.
כולנו צריכים להיות מודעים לסכנות שאנו מיצרים בעצמנו ולעשות משהו בנדון. אחרת… יעברו עוד אלפי שנים עד שתקום ציוויליזציה חדשה. כרגע נגמרו לי מילים לספר. אז אני אשתוק ואחשוב.
ספרות.
1.
נוי, פנחס. הפסיכואנליזה אחרי פרויד. מודן הוצאה לאור בע"מ, משק 33, מושב בן-שמן, 2006.
2. .Schopenhauer, A. (1995). The world as will and idea.
Edited by David Berman, translated by Jill Berman. London: Everyman.
4. www.guttenberg.org/wiki/catalog
5. Lichtenberg, J., D. Psychoanalysis and motivation. Hillsdale, NJ: The Analytic
Press, pp.1-2, 1989.
6.
פרויד, זיגמונד. (1930). תרבות בלא נחת. תל אביב: ספרית פועלים בע"מ, 2000.
