"כשהעורף הפך לחזית" – מפגש עם מטפלים בזקנים בצפון - מלחמת לבנון השנייה
מלחמת לבנון השנייה פרצה בעיצומו של הקיץ. תקופה של חופשות לרבים, ובדרך כלל גם רגיעה ושיחרור. לא כך היה המצב עבור תושבי הצפון שמצאו את עצמם בעיצומה של מתקפת טילים כשהעורף הצפוני הופך לחזית. במרכז, בתל אביב רבתי, המצב היה שונה. החיים התנהלו כמעט כרגיל. למרות המעורבות הרגשית של תושבי המרכז, שהתבטאה בירידה בקניות ובבילויים והתכנסות סביב הטלביזיה כדי לעקוב אחר הנעשה, רבים המשיכו במסלול חיים רגיל.
אני, כמו אולי אחרים, הרגשתי בקיץ הזה אי שקט גדול, מלווה בקשיי ריכוז ותחושה של מתח מתמשך. גיוסה של ביתי הצעירה למילואים בסמוך לקריית שמונה הוסיף לקושי. בתפקידה בדובר צה"ל היא ליוותה יעל תקשורת זרה שנעה בכבישי הצפון. התחושה הייתה לפעמים כמו במצב של חיים ב"רולטה רוסית, כשכל רגע יכול הרכב שהיא נמצאת בו להיפגע. זה כמובן רק הגביר את החרדה והמועקה.
כדי לצאת ממעגל החרדות האישי שלי הרגשתי שאני חייבת לעשות משהוא מועיל.
בשלב הראשון מילאתי את הרכב בחפצים שונים מהבית ומסרתי אותם למקומות ריכוז באוניברסיטה ובאירגון לתת. בשלב השני התנדבתי לסייע למפוני הצפון שהתכנסו בגני התערוכה בתל-אביב. ישבתי עם משפחה מקריית שמונה והקשבתי לסיפור התלאות שעברו עליהם מרגע שהתפנו מהצפון. הקשבתי ושתקתי. חוץ מאשר לחבק ולחזק, הרגשתי חסרת אונים לנוכח המצוקות הקיומיות שלהם. כמעט התפתתי להזמינם אלי הביתה, אך חששתי וויתרתי.
בין לבין, צלצלתי למכרי הספורים בצפון והצעתי להם לבוא לנפוש בביתי. כולם סרבו בתודה. צלצלתי גם לעידית ממעיין ברוך והצעתי את עזרתי בתמיכה במטפלים
בשבוע האחרון למלחמה התקשרה אלי עידית חמל מקבוץ מעיין ברוך (פיזיוטרפיסטית וכיום מנהלת זמנית של עמותת ותיקי הגליל) והזמינה אותי, בהמשך לפנייתי אליה, לבוא לתל-חי ולשוחח עם צוות המטפלים של עמותת ותיקי הגליל שנמצא בשחיקה. שמחתי על ההזדמנות לעשות משהוא מועיל.
בסופ השבוע האחרון למלחמה, יומיים לפני הביקור המתוכנן בצפון, נסענו בעלי ואני לקבוץ הגושרים לבקר את ביתנו במילואים.
הנסיעה לצפון הייתה חוויה סוריאליסטית. מי שלא היה שם יתקשה לקלוט את עצמת הטלטלה שעברו תושבי הצפון בתקופה הזו. הדרך לשם עברה בשקט מפחיד. הכבישים היו ריקים. על הכביש לכיוון צפון נעו רק מכוניות צבא ומשטרה. ככל שהתקרבנו לכיוון קריית שמונה כך התחלנו לשמוע קולות נפץ חזקים של פגזים. חצינו את קריית שמונה. הרמזורים לא פעלו, לא ראינו אדם אחד ברחוב. צפונית לקריית שמונה בדרך למטולה החל הרעש להתגבר בצד שמאל של הכביש ראינו כמה סוללות תותחים. התחושה הייתה שחצינו את הגבול ואנחנו בתוך שדה הקרב.
בתוך המכונית חשתי כלואה. שמחתי כשהגענו לקבוץ הגושרים ורצתי לחדר האוכל שם התמקמה התקשורת הישראלית והזרה. רעש הפגזים נמשך, אך ניראה שאלה ששם כבר רגילים וממשיכים בעבודתם. שעה קלה לאחר מכן אזרתי אומץ לנסוע לראות את פריסת הטנקים והתותחים באיזור.
המחזה שניגלה לעיננו בסיור בסביבה היה סוריאליסטי. הכל מסביב ניראה נטוש. אין אנשים ובכבישים נע מדי פעם רכב צבאי משוריינת. בין מטעי הקיבוצים ומסביב לגדרות ראינו את החיילים שלנו על כל ציודם. כך יכולתי להבין עד כמה היה קשה לתושבים באיזור כשהתותחים ממוקמים בחצר ביתם ממש, כשהרעש המתמשך של הפגזים מלווה אותם ביום ובלילה. הבנתי גם כמה מפחיד היה לצאת מהבית ולהסתובב ברכב בסביבה הטבעית.
בשעות ערב יצאנו לדרכנו הביתה. רק כשהגענו לואדי ערה התחלתי להרגע. איזו חוויה מפחידה! התחלתי לפחד מהנסיעה לצפון ביום שני. איך אני אסע לבד ברכב. מה יהיה אם יהיה מטח קטיושות. איפה אסתתר?
הסדנה המיועדת לא התקיימה במועד המתוכנן. באותו סופשבוע עקוב מדם נהרג בן של השכנה של עידית ממעיין ברוך. הייתה כוננות גבוהה באיזור לקראת הכניסה להפסקת אש. אני נשמתי לרווחה. פשוט פחדתי לנסוע לשם לבד.
המפגש הראשון התקיים 10 ימים לאחר הפסקת האש. בשעת צהרים חמה ביותר. בחוץ קרוב ל-40 מעלות. האוויר החם ספוג היה עדיין בריח של עשן ואדמה חרוכה. לא רחוק מהמקום נמצאו שרידים בודדים למצב הקשה שהיה כאן רק לפני 10 ימים. בקריית שמונה התנועה הייתה דלילה. הרמזורים כבר פעלו. ראיתי סקרנים מתגודדים סביב מקומות שונים בהם נפלו קטיושות. במשביר לצרכן ספרו כל אדם שנכנס לחנות. מקווים שהעסקים יחזרו לשיגרה.
בקומה התחתונה של בית ותיקי הגליל בצמוד למכללת תל-חי, היה עם זאת קריר ונעים. המקום משרה אוירה של בית ורוגע.
שעת הצהרים היא זמן למנוחה, אך הפעם הגיעו לכאן 13 חברים . מטפלים באוכלוסיה המבוגרת השייכים לעמותת ותיקי הגליל. ביניהם אמהות ואבות של בתים סיעודיים בקיבוצים באיזור, אבות ואמהות שכונה, פיזיוטרפיסטית, אחות, עובדת סוציאלית, מזכירות. להוציא אחת שעזבה למרכז, כל השאר עבדו כאן קשה בתקופת מלחמת לבנון 2, מנסים כל אחד בדרכו להמשיך את שגרת העבודה ולדאוג לזקנים שתחת אחריותם.
מטרת המפגש הייתה לנסות ולעבד מעט את החוויות שהם עברו, להקל על תחושת השחיקה, העייפות והתיסכול המצטברים.
המפגש התחיל בחלוקת שי צנוע לכל אחד מהמשתתפים על תרומתו למאמץ בתקופת המלחמה וכן עקב העובדה שהיו כמה ימי הולדת בתקופה זו שלא צוינו. הייתה זו פתיחה הולמת לתחילת הסדנה. המחווה הצנוע של עידית, ממלאת מקום מנהלת העמותה, נתן הרגשה של חיבוק והכרה בחברים ובתפקיד שהם ממלאים.
למפגש הראשון היו שני חלקים עיקריים
- שלב ראשון- שיתוף וונטילציה. המשתתפים התבקשו להציג את עצמם ותפקידם. וכן איפה היו ומה עשו בתקופת המלחמה. שלב זה נמשך כשעתייים שבמהלכו עלו חוויות אישיות קשות שחוו חלק מהנוכחים. בשלב זה ניתן היה לחוש במתח רב, בתחושה של אי שקט וקושי של חלק מהנוכחים להתמודד עם התכנים שעלו. בעיקר בלטו הדיווחים על כך שלא היו מוכנים למלחמה כזו, על תחושות של פחד, חוסר אונים, תסכול וכעס כלפי אלה שלא סייעו בהתמודדות עם המצב הקשה שנוצר, וכן רגשי אשם והתנצלות אצל מי שעזב. שני הגברים בקבוצה, עסקו בהשוואה בין המצב הנוכחי למלחמות שהשתתפו בהם כשהאחד הרגיש חוסן דווקא, בעוד האחר חזר אחורה לחוויות טראומטיות ממלחמה קודמת.
כיום עשרה ימים אחרי ההרגשה שלהם הייתה שעדיין המלחמה לא נגמרה, שקשה מאוד לנסוע ולראות את המראה השרוף, שקשה להתרגל לשקט. עדיין יש המון מתח. חרדה לילדים. למטפלים היה חשוב לדעת מה הנהלים בפעם הבאה. האם האוכלוסייה צריכה להישאר???
- שלב שני – בשלב זה נערך סיכום קצר שהכיל את הקולות השונים שנשמעו בחלק הראשון תוך מתן מקום ולגיטמציה לשונות בתגובות של האנשים. הרגשתי צורך לשקף ולתת לנוכחים שוב לגיטימציה לקושי העצום והתחושה שהם כולם עדיין בתוך זה. אין כאן עיבוד של טראומה. כי לא ברור שזה ניגמר. צריך לדבר על העבר אך גם על ההווה ובעיקר לתכנן את העתיד.
מה שחזר ועלה שוב ושוב זאת העובדה שה"חברה" האלה היו ממש בחזית. חלקם הגדול התמודד עם פחד אמיתי שנבע מהאיום על חייהם כשהם נאלצים לצאת ממקום המגורים שלהם ולנוע בכבישים כדי להגיע למטופלים שלהם. תחושות של חוסר ודאות, העדר תמיכה מגופים ציבוריים, מחסור בכוח אדם בבתים הסיעודיים, בדידות, שעות של חוסר תעסוקה בגלל הקושי לשמור על שיגרה, דאגה לבני משפחה ועוד. אחדים ציינו גם את העובדה שבקיבוץ אין לגיטימציה לפחד או לעזוב. לכן המבוגרים בקיבוץ המשיכו בעבודתם או נשארו לשבת בחדר האוכל גם כשהיו אזעקות והייתה סכנה שיפלו טילים על הקיבוץ שלהם. להודות שאתה מפחד, או לעזוב זו עדיין חולשה בעיני רבים מהותיקים בקיבוץ. ולכן קשה עוד יותר למטפלים בהם.
ואולי הקשה מכל הייתה התחושה של כולם שהמצב הזה יחזור. הרגיעה היא זמנית ומי יודע מתי הם יהיו שוב חשופים לסכנה.
ניראה היה שההתערבות המקצועית במקרה הנוכחי איננה דומה לשום טיפול במטפלים של נפגעי טראומה, כפי שהכרתי מהספרות. כי הטראומה שחוו המטפלים בצפון איננה אירוע חד פעמי (אצל רבים זו חזרה על טראומות קודמות של מלחמות והפגזות באיזור) ומעבר לכך זה מצב ש יכול להתרחש שוב בעתיד ואין יכולת לדעת מתי. השוני הנוסף הוא העובדה שהם ובעיקר הם הנפגעים ולהם היה יותר קשה בתקופת המלחמה מאשר למטופלים הזקנים.
ברור היה גם שהמטפלים היו זקוקים לתמיכה של מישהו והשאלה אם הייה לכל אחד מהם מישהו קרוב שניתן להרגיש איתו בטוח ולא לבד.
לקראת המפגש השני התבקשו המשתתפים לענות על השאלות הבאות ולהעלות את התשובות בכתב:
1. מה היה לי הכי קשה? מה נתן לי כוח?
2. אם הייתי בונה תסריט של המלחמה הזו היום איך הייתי בונה אותה.
מפגש שני
המפגש השני התקיים כעבור שבועיים.
מטרת המפגש השני והאחרון הייתה לעבד את הנושאים שעלו במפגש הראשון ולאפשר למשתתפים לחשוב ולתכנן "ערכה פסיכולוגית" לשעת חירום.
שלב ראשון
התחלנו בהצגה תיאורטית קצרה שמטרתה להסביר את התהליכים האפשריים שהם חוו במהלך המלחמה ולבחון דרך אפשרית לניתוח התהליכים האלו. באמצעות מודל זה יכול היה כל משתתף לנתח לעצמו את החוויות שעבר ובכך לחזק את תחושת השליטה ולהתמודד עם תחושת אובדן השליטה שחווה בתקופת המלחמה:
הדיון התמקד בניתוח התיפקוד האישי בשלוש רמות שונות ומשולבות
התיפקוד שלי במצב חירום
ברמה ההתנהגותית :
מה עשיתי, איך תפקדתי, האם המשכתי בתפקידי? אלו דברים הפסקתי לעשות?
ברמה המנטלית:
איזה מחשבות עברו לי בראש? מה העסיק אותי? מחשבות לגבי עצמי? לגבי משפחתי? לגבי הסביבה שלי? לגבי החברה בכלל? המדינה?
ברמה הרגשית:
מה הרגשתי? רגשות של פחד, כעס, התרגשות, כוח, חמלה כלפי המטופלים או כלפי עצמי קינאה כלפי אחרים , בטחון בעצמי, בטחון במישהוא אחר, הערכה כלפי אדם מסוים, כלפי עצמי, ועוד.
בשלב השני המשתתפים התחלקו לתת קבוצות- ארבעה משתתפים בכל קבוצה.
בכל קבוצה דנו על השאלות שנשאלו עליהם ושאותם כתבו במהלך השבועיים שחלפו. נציג של כל קבוצה סיכם את הנקודות העיקריות ואחר כך דיווח עליהם במליאה.
שלב שלישי – במליאה:
בתחילה נערך סיכום על הלוח של נקודות החוזק והחולשה העיקריות שעלו בקבוצות איפשר לחברי הקבוצה לגלות שהיו הרבה נקודות חוזק במהלך התקופה אותן הם שאבו מעשייה, מניסיון לשמור על שיגרה, מהגילוי של הכוחות שלהם, משותפות ותמיכה של בני זוג, משפחה וחברים בקיבוץ ושבסך הכול אצל הרוב התחושה הייתה שברמה האישית והתיפקודית אין צורך לשנות את התסריט אלא רק לשפרו בכל מה שקשור ליצירת קשר קבוע ושוטף בין הצוותים השונים ובהגדרה ברורה יותר של תפקידים וסדרי עדיפויות.
בהמשך, דנו במשמעותו של מקום בטוח. המשתתפים התבקשו לעצום עיניים ולנסות להתרכז ולחשוב על מה זה מקום בטוח עבורם ולנסות לענות על השאלות הבאות:
האם אני יכול/ה לחשוב ולדמיין מקום שבו אני מרגיש/ה בטוח/ה? מקום שנותן לי תחושה של קבלה, הכי פחות לחץ?
מתי ביקרתי במקום הזה לאחרונה?
האם אני יכול/ה לחשוב על מקום כזה היום? ובעתיד?
האם קיים אדם כזה שנותן לי ביטחון? כוח? קבלה?
האם הוא או היא היו לצידי בתקופת מלחמת לבנון 2
בשלב הרביעי והאחרון הוצגה למשתתפים ערכת החירום הפסיכולוגית אותה הם יכולים לנסות ולגייס במצב חירום.
ערכה פסיכולוגית לשעת חירום
שכפץ- שליטה והגנה רגשית. מעבר מחוסר אונים, חרדה, פניקה, זעם, לשליטה, פחד ממוקד, כעס מבוקר, תיקווה, ביטחון. השאלה היא מה אני יכול/ה לעשות במצב חירום כדי להרגיש יותר בשליטה. מה מניסיוני במלחמה האחרונה יעיל ועובד עבורי? כשאני מתפקד/ת באופן הנכון לי אני יכול/ה לדמיין שאני לובש/ת את השכפץ שלי וזה מגן עלי
קסדה – גיוס מחשבות מועילות, שליטה על מחשבות מפריעות והגנה מנטלית. איך אני מצליחה/ה לנטרל רגשות קיצוניים כמו ייאוש, פניקה, חוסר אונים. מה אני יכול/ה לאמר לעצמי שירגיע אותי. איך אני בולמ/ת מחשבות מציפות. האם אני יכול/ה במצב כזה להסיט את המחשבות לעולם תוכן אחר? האם עדיף לעשות משהוא או להיפך להתמקד בנשימות ותרגילי הרפיה?
נשק – הגנה תפקודית- כל אמצעי שעוזר לי להמשיך ולתפקד במצב הקשה שנוצר. יש מי שלמדו שהנשק היעיל עבורם הוא קירבה לאנשים אחרים, יש כאלה שעבודה מרגיעה, יש מי ששמירה על סדר יום קבוע כמו השקיית הגינה, התעמלות, זה הפיתרון. חשוב שאדם ידע מה ה"נשק, היעיל עבורו במצבים כאלה.
רשת ביטחון- איזו מערכת תמיכה בסביבה הקרובה, בסביבת העבודה אני מנסה ליצור.
ולסיכום הסדנה , ועם הפנים לעתיד, נתבקשו המשתתפים לחשוב על סיפור שיספרו לנכדים בעתיד. עם קצת דמיון, בפרספקטיבה של שנים, איך להערכתם יכולים הדברים להראות.
סיפור לנכדים
תארו לעצמכם שבעוד 20 שנה תשבו עם הנכדים ותספרו להם מה קרה לכם בתקופת הטראומה. מהו המסר שתעבירו להם כך שירגישו שהם גאים בכם, שירגישו בטוחים?
לסיכום
המפגש עם המטפלים בצפון היה עבורי חוויה מרגשת וחזקה ביותר. התחושה הייתה של הערכה גדולה והתרגשות על שזכיתי לשמש כ"עד שמיעה" בעיקר, לצוות מטפלים אמיץ, שעבר חוויות מאוד קשות, ושלמרות הלחץ והפחד הצליח לשמור על שיגרת עבודה ודבק במשימה ובמקום. הרגשתי שהכלים העומדים לרשותי כפסיכולוגית בשלב זה מאוד מוגבלים. להם יש את המשאבים ותפקידי לנסות ולהנחות אותם איך להשתמש בהם בעתיד באופן יעיל.
ניראה לי שיש מקום שהמטפלים ימשיכו להיפגש ולשמש כקבוצת תמיכה לפחות עוד מספר פעמים. הזמן מאפשר לדברים לשקוע ורק אז ניתן לקבל פרספקטיבה מאוזנת יותר לחוויות החזקות .נפרדתי מהם בהרגשה שקיבלתי מהם כוח ולמדתי מהם לא רק על התמודדות במצבי חירום וטראומה אלא ובעיקר על היכולת לגייס כוחות ובעיקר אומץ להמשיך ולתפקד על אף ולמרות הקשיים והפחדים. ועל כך אני רק יכולה לאמור תודה וכל הכבוד.
מסקנות והמלצות
מטפלים מקצועיים המטפלים בזקנים מתמודדים במהלך עבודתם עם חולי, אשפוזים ואף מוות שהוא חלק משגרת עבודתם בימי רגיעה. המצב מלחמתי המתמשך בארץ המאופיין בפיגועי טרור באוכלוסיה האזרחית ומתקפות טילים מדרום ומצפון, מעצים את הלחצים שחווים המטפלים ומעמיד גם אותם בחזית העימות. המטפלים עצמם, שחלקם משתייכים לקבוצת הנפגעים, בהיותם חשופים יחד עם משפחותיהם לאיום, יכולים למצוא את עצמם קרועים בין הדאגה למשפחתם לבין האחריות למסגרת עבודתם. במציאות הנוכחית, המטפל, והנפגעים נחשפים לאותם איומים. המטפלים אינם רק עדים לאירועים שקרו למטופליהם. אירועים אילו הם חלק בלתי נפרד ויומיומי גם מחייהם של העובדים. האנרגיה הרבה המושקעת בקשישים במצבי חירום עלולה אם כן לעורר תסכול ולעתים גם כעס על עובדים ועל בני משפחה שחלקם עזבו והותירו אותם עם מלוא האחריות.
נראה אם כן שבמציאות הזו המטפלים חשופים לרמות שונות ומורכבות של דחק. החיים כאזרחים במדינה הסופגת טרור מתמשך, והמצאות בסיכון לפגיעה אישית ומשפחתית, ובמקביל, החשיפה המקצועית, הכרוכה לעתים בטיפול בנפגעי טרור ומלחמה מעוררים צורך במסגרת מקצועית שתשמור על חוסנו של המטפל.
מלחמת לבנון השנייה עוררה שוב את הצורך בפיתוח תכנית מגובשת ומפורטת שמטרתה סיפוק מענה מידי לאוכלוסיית המטפלים והמטופלים על מנת להבטיח התמודדות יעילה בעת מצבי חרום. מעבר לשונות הרבה הקיימת הן אצל הקשישים והן אצל המטפלים ולאפיונים הייחודיים של המסגרות השונות, ניראה שיש צורך לבחון מחדש את צוותי החרום שיוכשרו להפעיל את ההערכות לשעת חרום שתכלול הנחיות ונהלים ברורים לגבי תהליך קבלת ההחלטות והגדרת תפקידים. חשוב להקים מערך תקשורת מפותח בכולל מיגוון ערוצי תקשורת, על מנת להבטיח מידע שוטף ומעודכן על הנעשה ובכך לאפשר תפקוד תקין של כל הנוגעים בדבר. הערכות כזו תאפשר לצוותים להתמודד עם מצבים של חוסר בהירות ולחץ מצטבר. ניתן גם להקים מערך של פעילים ומתנדבים שיסייעו בטיפול בזקנים המוגבלים. ולבסוף, ניראה לי שחשוב מכל הוא פיתוח רשתות תמיכה ועזרה עצמית בקהילה ובבתים הסיעודיים שיסייעו גם למטפלים וגם לאוכלוסיה שהם מטפלים בה להמשיך לשמור על שיגרת חיים ובעיקר בריאות פיזית ונפשית..
הכותבת:
דר' ליאורה בר-טור
מכון "צמתים" ייעוץ לאוכלוסיה המבוגרת ולמשפחה הרב-דורית
