בת-ים או סירונית?
פצע נשי: התפתחות דרך ספרציה
שוש לבנה - פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה
תחנת העמקים
מעשיות, מיתוסים ואגדות הינם בעלי תוכן ומשמעות אוניברסאליים, בהיותם מראה לנפשו של האדם. אין הם חד-משמעיים או חד-מימדיים. לשומע או לקורא מתאפשר לקבל משמעויות שונות מבלי שפרשנות אחת תבוא בהכרח על חשבון האחרת. יתרה מכך, ריבוי משמעויות משקף את מורכבותה של הנפש כאשר כל פרשנות עשויה להציג פן שונה מזה הקיים כבר, גם אם הוא מנוגד לו. אין פרשנות נכונה או מוטעית, ובשני המקרים זוהי בבואת הניגודים האינמננטים הנמצאים ברבדים העמוקים של כל סמל וסמל.
שמים ומים (1)– השתקפות (2004) – צילום: שוש לבנה
במאמר זה ברצוני להציג פן אחר לסיפור "בת-הים הקטנה", הקשור לתהליכי ספרציה ואינדיבידואציה. בתרגומו של אהרון אמיר (הוצאת מסדה, 1985) נקרא הסיפור: "הסירונית הקטנה", וכבר בתרגום השם ניתן למצוא הבדל בין גירסה זו לגירסה המאוחרת והמפורסמת של וולט דיסני אשר כונתה בעברית "בת-הים הקטנה" או במקור:"The little mermaid". ה"סירנה" או ה"סירן" ( (sirenהינה יצור מיתולוגי מכונף, חציה העליון אדם, חציה התחתון, זנב דג. היא שוכנת במעמקי הים, אך עולה גם לאוויר. בכוחה לפתות מלחים ולהובילם לאבדנם באמצעות שירתה המפתה, שירה שעל אף כל הסכנות, אין באפשרות השומע לעמוד כנגד רצונו להיות בקרבתה. המחיר אותו משלם הגבר עבור חשיפתו לקול הסירנה יהיה תמיד ירידה למצולות, טביעה, מוות. כך הדבר גם אצל אחיותיה של הסירונית. כתב אנדרסן: " לעתים קרובות היו האחיות משלבות זרועותיהן לעת ערב ועולות יחדיו מתוך המים. קולות ערבים היו להן, יפים מכל קול אנוש. בשעת סערה חזקה, המאיימת על הספינות, היו שוחות אל האוניות ומשמיעות שירי פיתוי על יופייה של קרקעית הים. הן אמרו למלחים שלא יפחדו לרדת לשם, אבל המלחים לא הבינו את מילות שירן [....] הן כשצללה הספינה היו אנשיה טבועים, ורק כמתים היו באים אל ארמונו של מלך הים".
בסיפורו של אנדרסן מייצגות אחיותיה של הסירונית את "הקבוצה", שהינה פן קולקטיבי וארכאי יותר של הנפש. הן לא מיוצגות כ – "individual", כנפרדות, אלא כקבוצה הומוגנית, משותפת במאווייה, הפועלת כיחידה אחת; אך אחותן הצעירה, הסירונית, תצטרך להיפרד לעולמים מקבוצה מוגנת זו אם ברצונה לצמוח ולהתפתח. באופן כללי קבוצת האחיות מאפשרת להציג את ההיבט הפתייני וההרסני של הנשיות, היבט שעל הגבר להיזהר מפניו אם ברצונו לשרוד ולהתקיים.
מעמקי הים מסמלים את עומקו של הלא-מודע. זהו אוקיאנוס עצום מימדים ולו חיים סודיים, אשר לא יחשפו לנצח לאורו של היום. זהו עולם ללא שמש, מואר רק על ידי קרני אור המצליחות לחצות את סיפו העליון של הים, ואילו את מעמקיו אין איש יודע. הסירונית היא חלק מעולם לא מובחן זה, מוקפת עדיין בטבעת השמירה הבוגרת, המונעת ממנה להיחשף לקרני השמש ולמשמעותו הסימבולית של האור: התפתחות התודעה. אך לא כאחיותיה, שלעולם תשארנה במצב של חוסר דיפרנציאציה, יש בסירונית גרעין המושך אותה לצמיחה פסיכולוגית. בסיפור מגדלות הסירוניות גינות משלהן: האחת בצורת דג, האחרת בצורת לוויתן, אך כולן מגדלות את צמחיהן בצורות הקשורות לעולם המים. לא כך הסירונית אשר "עשתה את ערוגתה עגולה כשמש, ולא חפצה אלא בפרחים מבהיקים-מאדימים כמוה. כשעטרו יתר האחיות את גניהן בחפצים יפים שהעלו מאוניות שטבעו, לא חפצה היא אלא בפרחים אדומים כשושנים, הדומים לשמש שממעל, ובפסל שיש יפה". (לתפקידו של הפסל - בהמשך).
הסירונית גודלה על ידי סבתה - אם המלך - אשר ניהלה את משק ביתו של בנה, על כל המשתמע מכך. "אישה פקחית הייתה אך גאה על יחוסה המלכותי [....] מלבד זאת הייתה ראויה לכל שבח, מפני שחיבבה את כל נסיכות הים הקטנות, נכדותיה". תפקיד נוסף היה לה: להעשיר את הצד הקוגניטיבי של נכדותיה (היבט ה- LOGOS). היא מרחיבה את עולמן באמצעות סיפורים המגלים עולם רחוק אך מציאותי. סיפוריה מתארים את העולם שממעל, על צבעיו, ריחותיו וצליליו. ועל אף שהוא מהווה עבורן עולם קסום ולא נודע, אין הסבתא מנסה לחבב אותו על הנסיכות הצעירות, כי כמו שהן מציינות: "אין מקום נחמד יותר מאשר למטה – נעים כל כך להיות בבית".
באחריותה גם לבשר לסירוניות שבהגיען לגיל חמש עשרה הן תוכלנה לעלות על פני המים, לצפות באור הירח, בסלעים ובאוניות הגדולות העוברות על פניהן. מוסיף אנדרסן לספר: "ובהגיעה הסירונית לגיל חמש עשרה פנתה אליה סבתה ואמרה: הנה עוד מעט תעמדי בזכות עצמך. בואי ואלבישך כאחיותיך. היא עטרה את שערותיה בזר חבצלות לבנות אבל כל עלה מעלי הכותרת היה חצי פנינה. הגברת הזקנה הדקה שמונה צדפות גדולות לזנב הנסיכה להראות את רום מעלתה.
"הו- כואב", אמרה הסירונית הקטנה.
"כן", אמרה סבתה, "יופי איננו ניתן חינם".
מה ניתן ללמוד על תפקיד הסבתא ? תפקידה הוא בעיקר מהסוג האינסטרומנטאלי. היא מייצגת את "עולם האב" המתבסס על חוק וסדר. גם הסטטוס החברתי, שהיא כה מקפידה לשמור עליו, מהווה חלק מאותה מערכת ריבודית על חוקיה המוגדרים והברורים. הסבתא מעצימה את חשיבות היופי, על מחירו הכבד, ובכך, היא מדגישה את הפתיינות הנשית כדרך להתמודדות עם העולם הגברי. במושגים יונגיאנים, סבתה של הסירונית נעדרת (*)EROS, אותו היבט ארכטיפלי שללא התממשותו, המהות הנשית נשארת סטרילית ולא פורייה. נכון, הסבתא ממלאה פונקציות חשובות ב"הורות" ובגידול נכדותיה, אך את אחת הפונקציות החשובה מכל, היא אינה יכולה לספק – חלקה בזוגיות. המלך, אב הסירונית, הוא אלמן ואין בת-זוג לצידו שתוכל להיות לו "עזר כנגדו". בעולמה הימי אין לסירונית דגם של זוגיות מציאותית שתאפשר לה להפנים יחסים בין-אישיים של אהבה והדדיות המבוססים על (*) EROS. אין היא יכולה ללמוד זאת גם מסבתה, דמות "זקנה" אף היא נעדרת בן-זוג.
בשלב הראשון, נשארת בחירתה של הסירונית בזוגיות ברמה הארכטיפית ואינה ממומשת במציאות. הסירונית שומרת לעצמה פסל של נער יפה תואר, חצוב באבן לבנה, שמקורו באוניה שנטרפה. היא בונה סביבו מסגרת צמחים ועצים המזכירה במידה מסוימת מקום פולחן. היא מטפחת את המקום ומקנה לו היבט של ארוטיות מרומזת כאשר עץ האלון שנשתל סביבו "השורשים והצמרת היו כמשתעשעים ונושקים זה לזה". וכמו אותו עץ אלון המלטף ומחבק את עצמו, כך גם הסירונית, משליכה על הפסלון הלבן את חלקי האנימוס, ומחברת עצמה עם השלכתה. אך היא מסרבת להישאר במצב לא מובחן זה. מתוכן הפנטזיות עולה הידיעה כי רק כאשר תוכל לשחרר את השלכותיה מהאובייקט חסר החיים שברשותה ולהפנותן לסובייקט אנושי בדמות גברית – או אז תבוא האהבה.
וכך, בעלייתה לראשונה על פני המים צופה הסירונית בנסיך יפה התואר העומד על סיפון אונייתו ו"מתאהבת" בו, או ליתר דיוק, בבבואת השלכתה. בבוקר שלאחר הסערה, לאחר שמשתה אותו מהמים והצילו ממוות "הסירונית נישקה את מצחו הרם והנאה והחליקה לאחור את שערותיו הרטובות. הוא דמה לפסל השיש אשר שם למטה בגנה הקטן".
הסירונית מבקשת לזכות באהבת אנוש, ולמענה עליה להשתנות. היא זקוקה לזוג רגלים במקום זנב הדג, אך היא חפצה גם בנשמה בת-אלמוות. הנשמה, כפי שסבתה ספרה לה היא מנת חלקו של כל יצור אנושי: "ליצורי אנוש יש נשמה החיה לעולם, היא מוסיפה לחיות אחרי שהגוף הפך לעפר ואפר. הנשמה מרקיעה ועולה באוויר הצח עד שהיא מגיעה אל הכוכבים המאירים". מכאן שהיא לא רק רוצה להשתחרר ממצב ההכלאה שבין אדם לבין דג, אלא שמשאלתה קשורה גם בשלמות פסיכולוגית.
בחפצה בשינוי המושיע ובהבינה את הצורך בקבלת עזרה, פונה הסירונית למכשפת הים. אין היא יכולה לפנות אל בני-משפחתה כי הם נשארו כבולים בנשמתם ה"דגית" ולעולם לא יבינו את משאלת לבה. מכשפת הים, הדמות הנשית המשמעותית הנוספת המופיעה בסיפור, גרה בביצה מלוכלכת, מפחידה ומאיימת. "באמצע [הביצה] היה בית בנוי עצמות של בני-אדם שנטרפו ספינותיהם ובתוכו ישבה מכשפת הים. קרפדה אחת ינקה מתוך פיה [....] היא קראה לנחשי המים השמנים שלה "אפרוחים קטנים" והניחה להם להתמתח בחיקה הספוגי והגדול". מכשפת הים מוכנה למלא את בקשתה של הסירונית אך גובה מחיר כבד עבור השיקוי – היא מבקשת את קולה היפה - "אבל אם תיקחי את קולי – אמרה הסירונית – מה ישאר לי? מראך הנחמד – אמרה המכשפה, תנועותיך רבות החן, ועיניך מלאות ההבעה".
דמות מכשפת הים מייצגת בסיפור זה את הפן הארכטיפי של "האם הגדולה הנוראה" המספקת את המאוויים הכמוסים אך דורשת תמורתם תשלום פוגעני ומכאיב ביותר. היא מבקשת לכרות את לשונה של הסירונית תמורת השיקוי המבטיח השתנות, ובכך לוקחת ממנה - במושגים פסיכולוגים של עולם הסירנות - את נשמתה "הדגית".באופן סימבולי יש גם בתמורה הגופנית אלמנט של ספרציה: [השיקוי] - אומרת לה המכשפה - יחצה זנבך לשנים וישתנה למה שקוראים בני- האדם "רגלים יפות". אבל תחושי כאב, יהיה הדבר כמו נחתכת על-ידי חרב חדה".
בסיפור הנוכחי מדגיש אנדרסן שרק דרך אהבת אמת והתחברות טוטאלית לצד הגברי תזכה הסירונית בנשמת נצח: "ואם לא תזכי – והנסיך לא יאהבך עד אשר ישכח את אביו ואת אמו, ולא ירצה בך בכל לבו, ולא ישמור לך אמונים לעולם – אז לא תהיה לך נשמת אל-מוות". אפשר להזכיר כאן את האמונה הנוצרית של אנדרסן, היות וחלק מסיפוריו אינם נטולים היבט דתי.אך מבחינה סימבולית המשמעות הפסיכולוגית תהיה קשורה בארכטיפ ה- (**)SELF, אותה מהות עליונה הכוללת בתוכה את הארכטיפים האחרים של הנפש. לכן, על הסירונית לעשות מסע ארוך אם ברצונה להגיע לאינדיבידואציה: קודם כל - עליה לפתח EGO תוך כדי חיבורה לעולם, ועמו חייב לצמוח ההיבט הנשי ולתפוס את צורתו הבוגרת. בסיומו תוכל הסירונית להתחבר ל-SELF כמהות מכוונת בתהליך האינדיבידואציה (***). תהליך פסיכולוגי קשה עובר על הסירונית עד למפגש עם נסיך יפה התואר: היא עולה ממצולות הים – הלא מודע – אך העליה לאור השמש וליבשה נקנית בייסורים קשים. עליה לוותר על חלק מגופה, לשונה וקולה על מנת לזכות ברגלים אנושיות. יתרה מכך, רגליה גם יזכירו לה את הסבל והכאב אשר ילוו אותה כל חייה. אומרת לה המכשפה: ....אך בכל פסיעה שתפסעי תרגישי כאילו על סכין חדה את דורכת, עד כי תהיינה רגליך זבות דם. אם מוכנה את לשאת כל זאת – אעזור לך".
שני מרכיבים מיתיים הקשורים בכאב ובמשמעותו הסימבולית, ניתן למצוא בחלק זה של הסיפור: הראשון, קשור בענישה המתלווה ל"אכילה מעץ הדעת". כל תהליך התבגרות מלווה בסבל ובבדידות, כאשר התודעה מאירה גם את החלקים החשוכים של הנפש. אמנם ניתן לבחור באי-אכילה מפריו של עץ הדעת האסור, אך המשמעות תהיה להישאר לעולם במצב של חוסר דיפרנציאציה. ההיבט השני קשור ל- mutilation , פגיעה גופנית מכוונת ונורמטיבית הבאה כחלק מוויתור הפרט על השלמות הראשונית. הטלת מום גופני הינו אספקט ידוע בטקסי מעבר של עמים רבים מזה ימים ימימה.
על הסירונית לוותר על חלק מגופה למען השינוי המיוחל. עליה לשלם בחלק משלמותה הראשונית כדי להתחבר לעולם הבוגר ולתודעה מפותחת יותר. היא זקוקה להתחבר לחלקים אחרים בנפשה שעוד לא "עלו על פני המים". בהיותה מחוברת עדיין להשלכות הארכטיפיות של האנימוס שמקורן בלא-מודע הקולקטיבי, עליה יהיה עכשיו למצוא את החיבור לפן הגברי המציאותי, אליו היא כנראה לא מוכנה.
יתרה מכך, בולט בסיפור פן נוסף משמעותי ביותר, המהווה, לעתים, חלק מההיבט הנשי שבתוך הזוגיות: ההקרבה. על הסירונית לרצוח את הנסיך, אם ברצונה להישאר בחיים. אחיותיה, היודעות את סופה הטראגי של אחותן הצעירה מבקשות עזרה מהמכשפה הגובה גם הפעם את מחירה: שער ראשן של הסירנות (או את יופיין). בלילה המכריע הן אומרות לה: "היא נתנה לנו סכין – ראי, הנה היא, חדה מאד – ובטרם תעלה השמש עליך לתקוע אותה בלב הנסיך. אז, כאשר יותז דמו על רגליך, הן תצמדנה יחד ותהיינה שוב זנב דג ותוכלי לשוב אלינו. מהרי! הוא או את חייבים למות בטרם תעלה השמש [....] הרגי את הנסיך ושובי אלינו!". הסירנות הבוגרות, המייצגות שוב פן קולקטיבי ורגרסיבי יותר של הנפש מתחננות שתפתור את הדילמה באמצעים אלימים. הן מנסות להחזיר את אחותן לשלב מוקדם יותר בהתפתחותה, אך כפי שהמכשפה אמרה לה, ממקומה החדש אין לה דרך חזרה. וכך, בדילמה הקיומית בה היא נמצאת עליה לבחור בינה לבין אהובה, היא מעדיפה את המוות על פני רצח הגברי. "התכופפה הסירונית ונשקה למצחו הנאה [....] הביטה בסכין החדה אשר בידה. שוב נעצה עיניה בנסיך [....] הסכין שבידה רעדה, אך היא השליכה אותה מיד הרחק לתוך הגלים, במקום שם נפלה, נוצצו, האדימו הגלים, וכעין טיפות דם בצבצו מן המים. עוד מבט אחרון העיפה בנסיך, ואחר הפילה עצמה ממרומי הספינה לים, וחשה את גופה הופך לקצף."
שמים ומים (2) – השתקפות (2004) – צילום: שוש לבנה
מהי משמעותה של ההקרבה עבור הסירונית? המילה sacrifice במקורה הלטיני היא בעלת שני פירושים שונים: "להימנע" ולוותר", כאשר המקור הראשוני של המילה הוא "לקדש". ההקרבה של הסירונית מקפלת בתוכה לא רק הימנעות – אי נעיצת הסכין , או וויתור – על הנסיך יפה התואר, אלא היא היא המעשה אשר יוביל אותה במסעה הסופי. זהו שלב התחברות עם מהות רוחנית יותר, או במושגי יונג, לחיפוש אחר התחברות ל- SELF. אצל היוונים הייתה ההקרבה סמל של הטהרות וכפרה, ובטקסים דיוניסאיים (לכבוד האל דיוניסוס) סמלה ההקרבה את ניצחון רוח האדם על צידו החייתי. בחלק מהמיתולוגיות מופיעים סיפורים על גיבורים שהוקרבו ונרצחו כשגופם המבותר נטמן באדמה ובכך הביאו להחזרת הפוריות על פני הארץ. במיתוסים מאוחרים יותר מקריבים לדרקון האמתני את הנערה היפה ביותר, על מנת להרגיע את זעמה של "האם הגדולה", וכסמל לחמדנות האנושית. ההקרבה, מבחינה סימבולית, קשורה גם למושג ההמרה של אנרגיה יצירתית. ככל שהחומר שהוקרב הינו בעל ערך גבוה יותר, כך תהיה האנרגיה המוחזרת בעלת אופי עילאי יותר.
משתמע מכך שהסירונית, עם הקרבתה, אינה "מתה", אלא היא עוברת טראנספורמציה לפן יותר מתקדם בהתפתחותה. השלב האחרון במסעה מוביל לפגישתה עם בנות האוויר הממתינות לה עם הפיכתה לקצף, ומגלות לה שהנשמה הנצחית נקנית במעשים. הנשמה חייבת לבוא משינוי פנימי, ולא כפי שקוותה הסירונית מנישואיה לנסיך. אומרות בנות האוויר: " גם לבנות האוויר אין נשמה בת-נצח, אך במעשים טובים יכולות הן ליצור להן נשמה שכזאת. אנו נעוף אל ארצות החום, מקום שם האוויר ספוג במגפות נושאות מוות לבני האדם ונביא להם רוחות קלות וצוננות, אנחנו נפזר את ניחוחם של פרחים באוויר ונשלח להם נחמה ומרפא. כאשר נתאמץ שלוש מאות שנה לעשות טובה ככל אשר נוכל, נזכה בנשמה בת-אלמוות ובאושר נצחי כמו האדם". ובפנותן אליה הן מוסיפות: "את, סירונית קטנה ומסכנה, שאפת לזאת בכל לבך, נשארת וגם סבלת, אף התרוממת אל עולמן של רוחות האוויר. עתה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים, תוכלי גם את ליצור לך נשמה בת-אלמוות".
נראה עם כן, שהתרוממותה לעולם בנות האוויר מקנה לסירונית אפשרות להשיג פן אנושי שעדיין היה לא מפותח – האמפתיה לזולת. רק לאחר שחווה את משמעות הסבל הפיזי והרגשי מסוגלת הסירונית העוברת מילדות לבגרות, להתחבר לסבלו של האחר ולעזור לו בהביאה מזור לנפשו. רק בסיום הסיפור חווה הסירונית אושר ועצב בזיקה לזולתה, ורק כך יתאפשר לה להגיע לשלמות של אני-אתה, שלמות הנדרשת במסעה לאינדיבידואציה. כי אז תפתח לפניה מלכות השמים של בנות האוויר.
* * *
ולסיום, חיבור אסוציאטיבי שעלה במוחי בעקבות צפייתי, לפני מספר שנים, בסרטו של הבמאי הדני לארס פון טראייר – "לשבור את הגלים".
בס, גיבורת הסרט גדלה בעולם שמרני ואדוק של חוק וסדר. עולם גברי נעדר EROS ובמקומו שולט ה-POWER. היא פוגשת בגבר החי על אסדת נפט בים הצפוני, מתאהבת בו ונישאת לו. לאחר תאונה קשה המשאירה אותו לסיפו של המוות, מתחילה הגיבורה להתמסר מינית לגברים מזדמנים, לבקשת בעלה המשותק, בתקווה להביא מזור לגופו ולנפשו, ולעזור לו בכך בתהליך ההבראה. בס מקריבה עצמה למען חיי בעלה ובסופו של הסרט היא מתה מוות אלים, ביודעה, שרק אחת משניהם יזכה בחיים. במותה, היא מקנה לו את חייו. גם כאן נראית האמונה הדתית בטוהר הנשמה בבסיס מאווייה. בתמונה הסיום של הסרט נראה בעלה של בס שט באוניה, ובהגיעו לים הפתוח מטיל את גופתה של בס, עטופה בתכריכים, למים העמוקים, והגופה העטופה מזכירה גוף של סירנה. בהכנסה למים נפתחים השמים ונשמתה עולה לעולם עליון תוך כדי שמיעת צלצול פעמונים ברקע.
נשאלת השאלה: הייתכן כי הבמאי הושפע באופן לא מודע מסיפור אותו לבטח שמע במולדתו בהיותו ילד קטן? ללארס פון טראייר פתרונות ( או אולי, לפסיכולוג שלו....)
***
באור מושגים יונגיאנים:
מתוך:
Samuels A., Shorter B. and Plant F., :
A Critical Dictionary of Jungian Analysis, Routledge & Kagan, Paul, Ltd. 1986
(*) EROS: the principle of psychic relatedness sometimes assumed by Jung to underlie the psychology of woman.
(**) SELF: an archetypal image of man fullest potential and the unity of the personality as a whole. The Self as a unifying principle within the human psyche occupies the central position of authority in relation to psychological life and, therefore, the destiny of the individual.
(***) INDIVIDUATION: A person becoming himself, whole, indivisible and distinct from other people or collective psychology.
